פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כלבי השתיקה

      התקשורת הישראלית כבר מזמן לא שומרת על הדמוקרטיה וכבר מזמן לא שמאלנית. דנית גוטפריד מרגיעה את הטוקבקיסטים ומנערת את המיעוט הדומם

      לפני מספר שנים, בקיבוץ מסוים – נקרא לו "חממית" – נפל דבר: בן קיבוץ תקף מינית נער שהיה צעיר ממנו. דברים כאלו קורים כל הזמן ובכל מקום – בלשון המעטה – ותגובת הממסד גם היא לרב אינה משתנה ומסתכמת בפעולה אחת ויחידה: שתיקה. ואמנם, מבחינה זו, גם הקיבוץ לא חרג מהמקובל: הנושא לא ירד מסדר היום בשולחנות חדר האוכל אבל המזכירות – היא שתקה, ולמרות שהתקיפה היתה חמורה מספיק כדי להגיש תלונה במשטרה, לא נעשה כל צעד שכזה. נהפוך הוא. נעשו ניסיונות להשתיק את הפרשה כמה שאפשר, כולל השתלחות מילולית אלימה במשפחת הנער הנפגע ובמקורביו והתעלמות מוחלטת מהשלכות המקרה על עתידו. הכל בסדר, נסגור את העניינים בתוך הבית, אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, וכן הלאה.

      בכך, הפך הקיבוץ הסוציאליסטי בעברו – בדומה לעדה החרדית שגם לה בתי משפט משלה – למיקרוקוסמוס שמשקף נאמנה את החברה הישראלית החילונית והקפיטליסטית של היום. וכיאה לחברה שכזו, כך גם התקשורת הישראלית, שבניגוד למה שניתן היה לקוות, לקחה לעצמה את תפקידם של אותם מזכירי קיבוץ משתיקים. כך, במקום שתפעיל את מלוא כוחה – ויש לה כוח – כדי לחקור באופן עצמאי את אירועי מבצע עופרת יצוקה ובמקום שתעמיד במידת הצורך את כותבי דו"ח גולדסטון על טעויותיהם העובדתיות, מעדיפה זו להשתלח במי שבניגוד אליה כן בדק.

      ישנם שני כינויים המזוהים היטב עם התקשורת בישראל – אחד ותיק, השני חדש יותר. הראשון, "כלב השמירה של הדמוקרטיה", הפך בשנה האחרונה, בעיקר מאז המבצע בעזה, לבדיחה גדולה ומעוררת רחמים. כשיאיר לפיד, הכותב הראשי של ידיעות אחרונות, תוקף את הקולנוען יהונתן סגל על האופן שבו בחר לכאורה להציג את סרטו החדש – וזאת מבלי להרים טלפון לסגל עצמו ולברר את הדברים באופן ישיר ומבלי לעשות עבודה עיתונאית בסיסית – ואף מצליח לגרום לקרן החדשה לקולנוע לבטל את תמיכתה בסרט (ובכך למעשה להביא לגניזתו), אז באותו הרגע מושכת התקשורת את ידיה הן מתפקיד השמירה שהיא מייחסת לעצמה והן מהדמוקרטיה ולכל היותר נשארת עם כתר הכלביות.

      האם היה מתקבל על הדעת שבשנת 1937, בשיא מלחמת האזרחים בספרד, היו אוסרים על פיקאסו לצייר את "גרניקה", אחת מיצירות המופת האנטי מלחמתיות המפורסמות ביותר? הגנרל פרנקו, מנהיג הפשיסטים, ודאי היה שמח לעשות כן, אבל כלל לא בטוח שהוא האיש שממנו אנחנו – ועל אחת כמה וכמה התקשורת שלנו – צריכים לקחת דוגמא. שהרי מה זו אמנות ללא חופש ביטוי מוחלט? אבל כשקובי אריאלי ועירית לינור קוראים בגלי צה"ל לחברי תנועת "שוברים שתיקה" בוגדים ואף מסיתים לנקיטת אלימות כלפיהם, ברור שחופש הביטוי כבר לא נר לרגליהם של עיתונאים. אין זאת אלא שהתקשורת, כאמור, השילה מעצמה בשנה האחרונה את תפקידה המסורתי בדמות הרוטוויילר הלאומי והפכה לפודל של דעת הקהל, רק כדי שתוכל להתרווח בנוחות מול שעשועונים וכתבות עומק על אילנית לוי.

      ובינתיים, במדינה מתוקנת

      הכינוי השני – "תקשורת שמאלנית" – חדש יותר, ועם זאת גם עליו אבד הכלח מזמן. הוא נכנס ללקסיקון של הימני הממוצע אחרי רצח רבין, ומאז נעשה בו שימוש אבסורדי וחסר פרופורציות. האווירה הציבורית בישראל שינתה פניה מקצה לקצה ב-15 השנים האחרונות, האינתיפאדה השנייה טרפה את הקלפים, והתקשורת לא יכולה להתקיים באקס טריטוריה, משל היתה חללית מהמאדים, אלא מוכרחה להמשיך לייצר את עצמה בתוך המציאות הישראלית הקיימת. והמציאות הזו היא של ממשלת ימין מובהקת שנבחרה ברוב גורף, של המשך בנייה בשטחים ובמזרח ירושלים, של מדיניות פנים גזענית ושל מדיניות חוץ בריונית.

      לא פלא, אם כן, שכוכבי מעריב בן דרור ימיני, בן כספית וקלמן ליבסקינד יוצאים למלחמת חורמה נגד התחקיר של אילנה דיין בנוגע לווידוא ההריגה שנעשה לכאורה בילדה פלסטינית – סוגיה שעדיין נדונה בערכאות משפטיות. הם בסך הכל משקפים את מאוויי העם ובעצם אומרים: "הנה, תראו, הכנסנו לשמאלנים השקרנים האלו. תאהבו אותנו, אנחנו כבר לא אליטיסטים כמו פעם".

      הפועל היוצא של ההתרפסות הזו בפני טעם הקהל היא סופה של התקשורת הישראלית כפי שהיתה מוכרת לנו עד כה. קחו למשל עיתונאים שאוהבים להשתמש באיומים בדברם על השמאל. הביטוי המועדף עליהם הוא "במדינה מתוקנת" – "במדינה מתוקנת היו אוסרים אתכם", "במדינה מתוקנת הייתם שוכבים בצינוק", "במדינה מתוקנת הייתם מאושפזים בבית חולים עם גוף שבור", וכן הלאה. העניין הוא שבאותן "מדינות מתוקנות" פנטזיונריות, ידיעות אחרונות כבר היה נסגר. ערוץ 10 היה מושבת. הם ועמיתיהם היו הראשונים לסבול מהצרת צעדים על ידי הרשויות. היום הם אמנם ממהרים לאיים ולסתום פיות – מהסיבה הפשוטה שהם פשוט יכולים – אבל בסופו של כל מדרון כזה מחכה חבר כנסת העונה לשם כצ'לה ואומר את הדברים בצורה מאוד ברורה: יום אחד, כשתונהג בישראל מדינת הלכה, כולכם תישפטו רטרואקטיבית ותועמדו לדין.

      לא רוצים

      לחלל שנפער עקב סירובה העיקש של התקשורת לחרוג מדעת המיינסטרים בישראל, נכנסות בצעדים בוטחים עמותות ואגודות אינטרסנטיות כדוגמת "אם תרצו", שבימים האחרונים יצאה בקמפיין נרחב ומתוקצב שבו היא תוקפת חזיתית את יו"ר הקרן החדשה לישראל, פרופסור נעמי חזן, לשעבר ח"כ מטעם מרצ. "אם תרצו" עומדת מאחורי מחקר שמטרותיו רבות הן: דמוניזציה והצגתה של פרופ' חזן כחיה שממצחה מזדקרת קרן, ספק קרנף ספק מפלצת, והשחרת שמם של הקרן החדשה לישראל וארגוני זכויות אדם המהווים מטרה קלה באווירה הציבורית הימנית והמיליטריסטית של ישראל 2010.

      אל תטעו – כולנו נשמח לדעת שגולדסטון טועה, כולנו נשמח לדעת שצה"ל לחם בצורה הכי מוסרית שהתאפשרה לו, אך איך נוכל לדעת זאת בוודאות ללא הקמתה של ועדת חקירה אזרחית ובלתי תלויה? זו בדיוק המטרה שהמחקר של "אם תרצו" מפספס. הוא לא מתייחס ברצינות ובצורה עניינית, ולו באופן עקיף, לטענות שהועלו בדו"ח גולדסטון אלא משכפל, בצורה האוטומטית ביותר, את היחס של החברה הישראלית לדו"ח.

      התייחסות לגופו של עניין? לעולם לא. התקפה אישית על השופט גולדסטון? בוודאי. מדינת ישראל, ואחריה התקשורת הישראלית, הוציאה לשם המטרה הקדושה הזו את התותחים הכבדים ביותר: שואה, אנטישמיות, סילוף, מימון זר (אלוהים יודע של מי). אלא שהעובדה החשובה ביותר שנשמטת באופן שיטתי מסיקור הפרשה בתקשורת היא שמדינת ישראל סירבה לשתף פעולה עם האו"ם בעניין עופרת יצוקה. ואילו האו"ם – הוא, למי ששכח, איננו תנועה לשחרור העם הפלסטיני, וגם לא תומך במישרין או בעקיפין בטרור. יתרה מזאת, למי שלא רק שכח אלא גם מעדיף לשכוח, מדינת ישראל קיימת בין השאר בזכות האו"ם, שהחליט באופן גורף להכיר בה, אי שם ב-1947. אלא שהבעיה היא לא באמת האו"ם. הבעיה מבחינת התקשורת הישראלית היא כל גוף בעולם שלא מסכים ליישר קו עם ערכי צה"ל ומדיניות ישראל.

      בסופו של דבר, כרגיל, המפסידים הם אנחנו. בחרנו צד, בצד השותק. בחרנו לתת יד לשחיקה במעמד מערכת המשפט, במעמד החינוך, במעמד חופש הביטוי. בחרנו לשתוק כשאנשי תקשורת קוראים בשמנו לגנוז אמנות ישראלית שלא מסתדרת עם תפיסת עולמם הפרטית. בחרנו לשתוק כשהם בחרו עבורנו מציאות שבה יש או ציונות או שנאת ישראל, לאומנות או אנרכיה, חומה או השתלטות ערבית, השתקת הביקורת או אבדון.