גם אם היא לא היתה הראשונה שהופיעה בקיסריה ובהיכלי התרבות, יש בשרית חדד משהו הצהרתי אמירה שהיא הרבה מעבר להופעה במעוזים שבעבר היו מחוץ לתחום הסלסולי. שכן, שרית חדד מייצגת את הגישה שהובילה את המוזיקה המסתלסלת למקום שבו היא נמצאת היום גישת ה"באתי, שרתי, כבשתי" ורק אחריה הגיע המבול ששטף את המוזיקה הישראלית כולה.
כבר בתחילת הקריירה שלה, היה ברור שחדד מגיעה באנרגיות אחרות לגמרי. יחד עם מנהלה המיתולוגי, אבי גואטה (או, כמו שהיא מכנה אותו, אבי גואצה), היא ויתרה על הבכיינות ובמקום זה הציגה עשייה מסביב לשעון. גואטה אמר שהוא לא מאמין שיש אפליה של המוזיקה המסתלסלת והאמין שמוצר טוב עושה את העבודה בכל מקרה ובלי טובות. הוא הוכיח שהוא צדק.
עד ששרית חדד הגיעה, ניסתה תעשיית הענטוזים כל מיני דרכים להגיע אל לב המיינסטרים. רוב האנרגיה הושקעה בניסיון למצוא חן ולהציג מוזיקה נחמדה, "ים תיכונית" כזאת, שעושה נעים וכיף. שרית חדד הגיעה עם אג'נדה שונה. היא לא ניסתה להיות נחמדה אלא הלכה עד הסוף. זה מאפיין את כל הדור הנוכחי במוזיקה המסתלסלת. גולדה מאיר אמרה בזמנו על המזרחים ש"הם לא נחמדים". היא צדקה. המוזיקה הזאת היא לא נחמדה, היא אסלית, אמיתית, חריפה, לא בוררת מילים, אומרת את מה שיש לה על הלב וממשיכה הלאה. היא לא מוותרת עד שהיא משיגה את מה שהיא רוצה.
וכך בדיוק היא שרית. למרות שנראה שהיא זמרת מיינסטרים שיישרה קו עם הצליל הרחב, היא נשארה נאמנה לעצמה ולקהל שלה לאורך כל הדרך. היא היתה ונשארה הזמרת מספר אחת של ישראל, לפחות בכל מה שקשור לטכניקת השירה. הסלסולים שלה פשוט מדהימים, מסוג הדברים שאי אפשר ללמוד בשום בית ספר. זה משהו מולד או שיש לך את זה או שאין. על הבמה, היא נותנת שואו מתוקתק עד הפרט האחרון. מסביבה, הפקה חלומית מרקדנים מאותגרים מינית ועד תזמורת עשירה בהפקתו הפנטסטית של יעקב למאי.
בדיוק בגלל זה, גם אם האלבום שמתעד את הופעתה בקיסריה עבר מקצה שיפורים באולפן (ונראה לי שהוא עבר), זה עדיין לא גורע מההנאה ממנו. בהפקות מהסוג הזה צריך ללכת לשורה התחתונה ושם רשום סכום סופי בן שש ספרות. כך, ב"שרית חדד בקיסריה: מרוץ החיים 2009" אין כמעט תחושה של הופעה חיה, אפילו לא בעטיפה של האלבום. הכל משויף, השיער במקום, מדי פעם שומעים דיאלוג עם הקהל, וזהו.
האלבום יצא בשתי גרסאות: די.וי.די ותקליטור לשמיעה. בתקליטור יש בונוס שאין בדי.וי.די: ביצוע ל"אינתה עומרי", שירה האלמותי של אום כולתום. בגדול, חדד עוברת בו על כל הפרקים המשמעותיים בקריירה שלה ומציגה רפרטואר די ממצה של מה שהספיקה עד היום. אך יותר מכל, באלבום הזה אפשר להבחין בבירור שהחיוך שלה הוא לא חיוך של נחמדות. הוא חיוך של ניצחון.