עוד לא פוצח המרכיב ביצירה הדרמטית הישראלית (למעט יוצאי דופן כמו "שבתות וחגים", "להוציא את הכלב" ועוד מעטים) שברוב המקרים מונע ממנה להיות אמינה - ואיך לומר זאת במלים יפות לא יומרנית. ב"רביעיית רן", לדוגמה, החליטו להפציץ אותנו בתחילת העונה השנייה עם פתיח חדש. במקום הפתיח המדוכדך והארצישראלי של העונה הקודמת, העונה הנוכחית מתחילה עם פתיח משודרג. הפתיחה קודרת, ומציגה בצבעי פסטל את המשפחה בקומפוזיציות שמסמלות את מיקום הדמויות בה, בתנועה בין תצלומי גוף לקלוז-אפים, בין אלו שבמרכז ואלו שמתחבאים, נותנים לנו רמז עבה על כך שמי שצופה ב"רביעיית רן", ועוד יותר בעונה הזו מאשר בקודמת, הולך להבין סאב-טקסט מהו. מרוב רמיזות, המונח "מבע קולנועי" צורח כמו היה כתוב בצבעי ניאון מעל מסך הטלוויזיה שלנו, ואנחנו מצפים ומצפים. רק שמה שבא מיד לאחר מכן, לא ממש מצליח לענות על הציפייה.
הקונספט של "רביעיית רן" התחיל כספין-אוף מוקומנטרי לסדרה הבריטית "7 אפ" שעוקבת אחרי התפתחותם של ילדים מקבוצה נבחרת מהרגע בו נולדו ועד למותם, כאשר מפגש תיעודי מתרחש כל 7 שנים. במקרה של "רביעיית רן", כביכול הרביעייה הראשונה שנולדה בארץ, התיעוד מתבצע כל 8 שנים, והעונה הקודמת התחילה בכך שמיכאל, הצלם המתעד, פוגש את הרביעייה כשהם בגיל 32. ברגע שהוא נכנס מחדש לחיים שלהם, הכל קורה; האח ניבו חוזר משהייה ממושכת בחו"ל, גור הנכה מקבל עבודה נחשקת ומצליח, כנגד כל הסיכויים, למצוא אהבה, גלי מתחילה לפקפק בנישואין שלה ומפילה את התינוק שבבטנה, ואיתן, שאשתו האנוכית נטע בכלל מאוהבת באחיו, מתגלה כהומו בארון. אם זה נראה לכם הרבה לפרק אחד, עוד לא ראיתם את העונה השנייה.
העונה נפתחת בפרידה כפולה. אחת, ממיכאל הצלם, שלאחר מותו השאירה אשתו (סנדרה שדה בתפקיד אורח פצפון) בידי גלי, הבת החולמנית, את האחריות על התיעוד המשפחתי. הפרידה השנייה היא מתחושת הביטחון הכללי של המשפחה כשהאם (נורית גלרון), נקלעה לתאונת דרכים קטלנית ונכנסה לקומה של חודשים. מי שלמעשה הכי נפגע מהתאונה של האם היא גלי, שחיה עם תחושות אשמה על כך שהתאונה הנוראה קרתה כמה דקות אחרי ריב עם אימה. ולא מספיק שתחושת החרטה שלה צריכה להיות עמוקה מספיק בכדי להותיר כל אדם בטיפול יקר וכואב, אבא שלה ואחיה, ניבו, מאשימים אותה בתאונה באופן בוטה. בנוסף לכל הצרות שיש לגלי, אבא שלה נתן לה סטירה על חוסר הסבלנות שלה לחכות לאמא שלה שתתעורר וכולם מתרגזים עליה על כך שהיא מצלמת אותם ברגעים הכי מביכים. כך שבאופן מעורר רחמים, אפילו תפקיד המתעדת לא באמת נותן לה כוח, אלא פשוט הופך אותה לקרצייה של המשפחה.
פחות דרמה, יותר טלנובלה
אבל לצערנו, וכאן מתחילה הטרוניה, לא הגר בן אשר שמגלמת את גלי (ודווקא מצליחה לשכנע רוב הזמן כדמות הגמלונית והנחמדה שהיא) ולא התסריט או הבימוי, מצליחים להעביר קמצוץ מהתסבוכת הרגשית שהדמות הנשית העיקרית בסדרה נכנסה אליה. יתרה מכך, גם תפקיד המתעדת המשפחתית שנפל על גלי, שהיה בעל פוטנציאל להפוך לאחד האלמנטים הכי מעניינים בסדרה, מנותח בפנינו באופן כמעט מזלזל, כשניבו מספר לגלי שאחרי סשן צילומים של מיכאל, היו לו את השיחות הכי טובות עם אמא.
הבעיה עם "רביעיית רן" היא שזו יצירה המלאה בחוסר קוהרנטיות. זה מתחיל מתפקיד המתעד, שהוא לפעמים המספר ולפעמים תוספת לעלילה, וברובה בכלל לא משחק תפקיד כלשהו; זה ממשיך עם עלילה שמתקדמת בחודשים שלמים תוך מעבר לסצנה הבאה ללא כל אזהרה, אבל נעה באיטיות שאמורה לאפיין את התהליכים הנפשיים שבני המשפחה עוברים בזמן שהם ממתינים לאמא שלהם שתתעורר. ועם מה בדיוק היעדר הקוהרנטיות משאיר אותנו? עם משפחה שנעה באותו השוט מלהיות חבורה של אנשים הנשענים אחד על השני, דרך משפחה נורמטיבית שעושה פרצופים מחויכים למצלמה כשהיחסים שבה למעשה מושתתים על כוחניות וציניות, ועד גווארדיה מלודרמטית שהיחסים בה כל כך מורכבים, עד שזה יוצא מגדר תחושת העצמי של החברים בה, ומגיע לסנסציות; בגידות, יציאה מהארון, אחים שמעבירים ביניהם את אותה הבחורה והעברת המפעל המשפחתי מיד ליד. כי תמיד יש מפעל משפחתי בעלילה סנסציונית שמזכירה פחות דרמה ישראלית מורכבת ויותר סבוניה משנות השמונים. מה שאגב, משתלב די טוב עם תרגיל ה"פאלון" שההפקה עשתה לנו כשהחליפה את אפרת בוימולד בנטע גרטי בתפקיד אלונה, זוגתו של גור.
גם הבימוי ב"רביעיית רן" מאכזב ברמת המשחק, שדווקא במקומות הרגשיים הכי חזקים, כמו אבל או לידה, נכשל בלמלא אחר הציפייה ממנו לגרום לנו להזדהות עם הגיבורים.
ולמרות כל אלו, קיימים בתסריט כמה רגעים כל כך אמיתיים, שמביעים הבנה אנושית מעמיקה וניסיון חיים מעניין של היוצרים שלו. כמו למשל, ההומור השחור שמתפתח בעת המתנה לגזר דין מחוץ לחדר טיפול נמרץ, קהות החושים שנוצרת כשבני משפחה ממתינים לאהוב ליבם שיחליט לחיות או למות, ובעיקר השיפוטיות וחוסר התמיכה שיכולים להתקיים במשפחות שלא גדלו על הערכים הנכונים. ובשביל רגעים טלוויזיוניים כאלו - פשוטים כל כך להזדהות מתוך היותם חלק מרובנו הגדול אנחנו באמת צריכים את כל הפתיח הזה?