פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הראשונה בבידור

      סרטה של אופירה אסייג "מה הרג את מוני פנאן" סיפק בעיקר בידור, רכילות ומציצנות, אך לא לימד דבר על הפרשה עצמה, ובוודאי שלא על עיתונות חוקרת. פז חסדאי צפה במלכת הטראש הישראלית

      את הסרט "מה הרג את מוני פנאן?" יש לבחון בשני מובנים: העיתונאי והבידורי. על אף שהפער העקרוני בין הז'אנרים הוא תהומי, יוצרת הסרט אופירה אסייג מעולם לא היססה לשלב ביניהם, וכך גם הסרט ששודר אמש (שלישי) בערוץ 2 יצר מין שעטנז לא ברור של תחקיר, רכילות וטלנובלה. מצד אחד, אין עיתונאי בישראל שלא היה משתוקק לראיון בלעדי עם בני משפחת פנאן אחרי התאבדותו של אבי המשפחה, ושיחה עם לירון, רגב ושרון פנאן היא בהחלט הישג עיתונאי חשוב. מנגד, אין פלא שבני משפחת פנאן בחרו דווקא באסייג כזו שתציג את סיפורם, כשכבר בפתיחת הסרט מציגה אסייג בגאווה את היכרותה הארוכה עם מוני ומשפחתו, ובהתאם לכך השיחה ביניהם היא אישית וידידותית, באווירה שלא מאפשרת את החקירה הצולבת שנדרשה. אומנם על פניו נראה שאסייג אכן הציגה בפניהם את כל השאלות הקשות, אך נדמה שאלו הועלו רק כדי ליצור מראית עין של רצינות עיתונאית. כשהמרואיינים יכולים לפטור את עצמם ב"בחייך, אופירה", אין פלא שהצופה נותר עם שאלות לא פתורות.

      עיתונות

      נדמה שמלכתחילה לסרט לא היו יומרות עיתונאיות. מהבחינה הזו, אי אפשר שלא להשוות אותו לשני משדרים ששודרו לאחרונה בערוץ 10 - "החיים הסודיים של מוני פנאן" של חיים שדמי, ו"המקור" של רביב דרוקר ועופר שלח – שאומנם לא זכו לראיון המיוחל עם בני המשפחה (או לרייטינג), אך לפחות ניסו לרדת לעומקה של הפרשה ולחשוף גילויים חדשים וחלק מהסיפור האמיתי.

      חובבי הספורט, הצמאים למידע בפרשה, לא למדו עליה שום דבר חדש מהסרט של אסייג. אומנם קיבלנו שחזור של ההתאבדות מזירת המוות עצמה, וצפינו לראשונה במכתב ההתאבדות של מוני, אך גם אלה הוגשו בסנסציוניות האופיינית לאסייג, כשהמראיינת דורשת מהאלמנה לקרוא בקול את המכתב ויוצרת בכוח סצינה מצועצעת סוחטת דמעות. לצערנו, לרגעים ארוכים מדי אסייג בחרה להתמקד בטרגדיה האישית של המשפחה, שהיא אכן כואבת, עצובה ודרמטית, אך בהשוואה לפרשה עצמה, שמטילה בספק את טוהר המידות בספורט הישראלי, היא שולית.

      כמובן שאי אפשר להאשים את אסייג בעובדה שסביב הפרשה נותר מעטה של מסתורין. התחושה היא שחלק גדול מהמעורבים משקרים במצח נחושה כשהם מכחישים ומתעקשים כי לא ידעו מכלום, ופוטרים את עצמם בקלות מדי בטענה ש"מוני היה איש מסתורי בחייו ובמותו". לירון פנאן, למשל, שהוקלטה במצלמה נסתרת עם ציון נתן ב"המקור", הראתה שם בקיאות מרשימה בפרטי הפרשה ושלטה במונחים משפטיים טכניים שנגעו לעיזבון, עורכי דין ותביעות משפטיות, אך לעיני המצלמה של אופירה היא היתממה באין מפריע.

      גם אסייג העדיפה להעלים עין מחלק מהעובדות, כשהטענה שהועלתה ב"המקור", לפיה הראיות המרכזיות בפרשה הועלמו במכוון, נדחקה כלא הייתה. כנראה שגם היא יודעת את סוד ההצלחה הטלוויזיוני: סבלה של אלמנה בוכייה עובר מסך בצורה חלקה יותר מאשר עוד תחקיר משעמם. מה הטעם להתעסק בעובדות אם אפשר להתמקד ברגשות?

      בידור

      זו כנראה הגישה שמנחה גם את פרנסי ערוץ 2, כיוון שאם מתייחסים לסרט כאל מוצר בידורי נטו, המוגש לקהל הרחב בפריים-טיים טלוויזיוני, הרי שאסייג שוב עשתה עבודה מקצועית ויעילה. הברנז'ה יכולה להמשיך לבקר את אמות המוסר והאתיקה המפוקפקות שלה, אבל בזמן שאנחנו מבקרים, אופירה הבולדוזרית ממשיכה בעשייה, מסתערת קדימה ומשתלטת על כל חלקה טובה. גם אם היומרות שלה אינן גבוהות במיוחד, אמש היא שוב הזכירה מדוע היא ראויה לתואר מלכת הטראש הישראלית.

      במידה רבה היא הייתה הכוכבת האמיתית של הסרט, כשנוכחותה כובשת את המסך. היא הזילה דמעה נרגשת עם רגב (היחיד ששידר אמינות), הוציאה את שמעון מזרחי משלוותו (הישג מרשים לכל הדעות), ויצרה תחושה כאילו היא מנהלת את העולם מרכב הספורט המפואר שלה (שמשום מה תועד בסרט שוב ושוב). גם אם היא נגועה במגלומניה, הרי שיש בעממיות שלה משהו כובש. גם אם היא חסרת בושה וישירה בצורה שערורייתית, הרי שבישראל התכונות האלה מתקבלות בהערכה.

      סצינת הסיום של הסרט המחישה בדיוק להיכן אסייג מכוונת. האלמנה הבוכייה, שכדבריה "נלחמת על פת הלחם האחרונה", צולמה על חוף הים בפסטורליות מדכדכת, כשברקע התנגנו צלילי כינורות, בעוד היא מזהירה את בנות ישראל "אף פעם לא לסמוך על גבר בעיניים עצומות". ברגעים האלה אין זכר לשערוריית הספורט הגדולה, אין חשיבות לסקנדל שהורס את הקבוצה של המדינה, וכל פרשת פנאן נזנחת הצדה לטובת טלנובלה מציצנית וסוחטת דמעות. אז תנו לאופירה טוק שואו, אולי אפילו תקראו לו "הראשונה בבידור", וסביר להניח שהיא תעשה את זה מצוין, אבל אנא, אל תקראו לזה עיתונות.