הילדים אוהבים ימי הולדת

אלון עוזיאל, הדוד:

כבר כמעט שלוש שנים שג'ואנה ניוסם לא הוציאה כלום, ועכשיו, בדיוק לכבוד יום ההולדת הראשון של הילדים, היא הפילה את הקטע המדהים והמינימלסטי הזה; הסינגל הראשון מתוך האלבום המשלוש החדש שלה, "Have One On Me", שייצא בסוף פברואר. אז נכון, אלבום משולש זו יומרה מרגיזה, אבל אם מישהו בעולם הזה יכול לגרום לעומס שכזה לעבוד זו ג'ואנה ניוסם. חוץ מזה, החזרה של ג'ואנה מלווה בהמון תמונות לוהטות שלה שהולכות להחזיק את האהבה שלי אליה ללא קשר למה שיהיה על היצירה המשולשת.

אך ג'ואנה היא לא היחידה שרצתה להעניק משהו לילדים, ולכבוד יום ההולדת הגיעו טלפונים ומיילים מכל קצוות העולם. אפילו צצו על מפתן דלתי מספר חבילות שאני מפחד לפתוח. כיאה לבעלי מדור עם פאסון, הילדים התעלמו מכל הברכות וביקשו מכמה אנשים שהשפיעו עליהם, או מכאלו שסתם יודעים להתלבש, לבחור שיר עכשווי ולכתוב עליו. מהבחירות של האנשים החשובים הללו הורכב השבוע המדור.

אחי רז, ראש ועד ההורים:

אני מאוד אוהב את קורט ואגנר, למרות שלא נראה לי שאי פעם שמעתי שיר של לאמבצ'ופ. הכל בזכות השואו המהפנט שהוא הנפיק ב-"Give It" של אקפרס-2 מלפני כמה שנים. עכשיו הוא מתארח בפרויקט חדש ומקושקש של אשלי בידל, שנקרא על שם זמרת הגוספל מייביס סטייפלס. במסגרת פרויקט מייביס, ווקאליסטים כמו אד הארקורט, קנדי סטייטון ושרה קראקנל נותנים את הטייק שלהם על קטע אינסטרומנטלי אחיד שבידל סיפק להם. לקורט וואגנר יצא מזה סיפור אגדה מחמם-לב, על התפר שבין שיר חג-מולד, בלדה מלאס-וגאס ומיוזיקל ישן. זה שיר מאוד יפה. חבל שלא עושים יותר כאלה היום.

ניב הדס, הסנדק:

אין דבר כיף יותר מלגלות שהלהקות שאתה הכי אוהב, אוהבות גם אחת את השנייה; בוודאי אם אלמנט ההפתעה עובד שעות נוספות ובין הלהקות הללו - גריזלי בר והוט צ'יפ - אין קשר פרסונאלי, יצירתי או אמנותי ישיר; האחת בריטית עם אוריינטציה אלקטרונית, השנייה ברוקלינאית עם נטייה לארטיסטיות כבדת ראש. ובכל זאת, אחרי ששומעים את הקאבר היפהפה והאקוסטי של גריזלי בר ל"‪A Boy from School‬", נקודת החיבור ביניהן נראית טבעית, קולחת וכמעט מתבקשת. היא מלמדת משהו על הפשטות המלודית וההרמונית שמסתתרת מתחת לתחכום והעושר הצלילי והרב-שכבתי של הוט צ'יפ; היא גם עדות לתבניתיות הכמעט טכנואידית – הקפדה ניואנסית על כל תו, הד ופריטה - שעליה מניחים גריזלי בר יסודות אורגניים. עכשיו נשאר רק להתווכח איזו גרסה יותר טובה.

איל דץ, נציג הפריפריה:

את הרכב האינדי-פופ הניו-יורקי-תל-אביבי אלפנט פרייד פגשתי בפעם הראשונה בדירה מלוכלכת בצד המלוכלך של העיר בערב של להקות אינדי מלוכלכות עם כל מיני סולנים ששיחקו אותה מלוכלכים. בתפר שבין הזיוף לזוהמה היו אלפנט פרייד נקודה אסתטית נקייה ויפה. לקח לי בדיוק שני שירים להתאהב בחצי הנשי של ההרכב (אסטל ברוך?) לקנא בחצי הגברי שישן איתה בלילה (עידו פלוק) ולהבין שאני לא באמת יכול להתחרות בהיפסטר רגיש מברוקלין עם גיטרה ומשקפיים עבות. אם יש משהו שהילדים לא אוהבים זה ממורמרים ובגלל זה אפסיק פה ופשוט אפרגן לסינגל המקסים "Grand Opening" שיהיה על האלבום החדש והקרב שלהם.?

מיכל הניג, NRG:

לפני כמה חודשים צפיתי בסרט "(500) ימים עם סאמר" עם כותב המדור. אני מאוד נהניתי, הוא לא; אני חשבתי שמדובר בסרט קצת חמוץ וקצת מתוק, לו זה בעיקר הזכיר כמה הוא רעב ובא לו נודלס; אני באמת האמנתי שמדובר באחד הסיפורים המקסימים של השנים האחרונות, הוא חשב שזה ממש דאונר. מה שכן, שנינו הסכמנו שזואי דשאנל יפה, וזו סיבה מספיק טובה בשביל לשמוע את "In The Sun", השיר החדש שלה ושל אם וורד.

אלכס פולונסקי, nana10:

דבון היינס הוא איש שמעדיף שיקראו לו לייטספיד צ'מפיון על שם דמות קומיקס שקשקש לתוך מחברות המתמטיקה שלו כשהיה בתיכון. כן, הוא למד בתיכון, מה שמיד מוביל למסקנה שלמרות צבע העור שלו, לא מדובר בניגר אמיתי - הוא רגיש, קוהרנטי ואין לו גרוב בשיט. בגלל שהתבגר בבריטניה, לא יצא לו לטעום אווירת גאנגסטה אמיתית, כך שהדרך היחידה שלו לגשת לליבן של ביצ'ז היא באמצעות גיטרה ומילים אינטיליגנטיות. ליל' וויין היה מקיא ממנו.

מאיה גולדשטיין, נציגת ילדי הריף ראף:

מאז שהתחיל החורף אני בקושי מזיזה את עצמי מהמיטה. זה כמעט וגרם לפיטורים אבל אז הגיע האלבום של Wetdog וגיליתי שאני לא יכולה שלא לקבל אנרגיה ולנענע את הראש כשאני שומעת אותו. זה לגמרי הציל אותי. שלישיית הבנות האנגליות האלו מזכירות ניחוחות מסצנת ה-Riot Grrrl ולהקות א-לה ה-Slits (איתן הן גם יצאו לסיבוב הופעות). הן עושות Pאנק רוק/ניו-וויב מקסים ומינימליסטי באווירת "הגיטרה שלי לא ממש מכוונת אבל איי דונט גיב אה שיט" והן לא יאפשרו לאף אחד להישאר במיטה.

איל פרידמן, מר שועל המהולל:

אני לא אשם שדוד אלון ביקש ממני לכתוב למדור רק השבוע. אם היה מבקש שבוע קודם הייתי מספיק לעקוף אותו ולכתוב על Everybody Was In The French Resistance... Now של אדי ארגוס, שזה חופשי מה שאני הכי אוהב עכשיו. אבל הוא לא יכול היה להתאפק והיה חייב לכתוב על זה קודם. אז בתמורה אני אנקנק אתכם עם להקה מצרפת, שלתת-ז'אנר שלה קוראים Glue-Wave. או יה. הכוונה היא ל-Pאנק ווירדי שמשלב אלמנטים של לכלוך גראז' רוקנ'רולי במבטא צרפתי, ארטיות פוסט-Pאנקית ,מכונות תופים פרימיטיביות וסינתיסייזרים עקומים. מה גם שב-24 לפברואר הם יופיעו בלבונטין 7 בת"א וב-20 לפברואר באוגנדה בירושלים. קרוב לוודאי שזה יהיה פיצוץ.

תום קורן, מלכת הכיתה:

בניגוד לכל המבוגרים לא הייתי צריכה את הרדיו או מגזינים מחו"ל. הכל פשוט הגיע אליי - דרך אבא שלי והאינטרנט. הפופ ששמעתי ביסודי היה היה-יה-יז ובי-יור-אוון-פט, ככה שהמוזיקה של המדור הזה תמיד היתה מוכרת לי. מה שהוביל לכך שקשה לרצות אותי. בשביל לבחור את השיר הנ"ל הייתי צריכה להתרכך: למצוא קטע מושלם זה לא קל, בעיקר בגלל שאסור שמוזיקה תזכיר לי את מה שאהבתי בחודש שעבר. אני צריכה ערבובים, ואז כשהם הופכים לסגנון ממשי, אני רוצה שיערבבו אותם עם משהו אחר. הגישה הזו השאירה אותי עם הרימיקס שעשה רמדנמן לדלפיק. בנפרד, אף אחד מהשניים לא מרגש, אבל המפגש בין האינדי-פופ של דלפיק לכמעט-דאבסטפ של רמדנמן יצר הכלאה רובוטית אפריקאית שהיא כמוני - גם יחסית מוזרה וגם מספיק קליטה.

איתי ולדמן, TimeOut תל-אביב:

אם יש דבר שאני באמת אוהב במוזיקה זה כשהרכב שבדרך כלל עושה דבר אחד מוציא פתאום משהו אחר לגמרי ונותן לז'אנר מסוים פרשנות שונה לחלוטין. הצמד המחונן Bag Raiders, ששייך לגל האוסטרלי הפסיכי ששטף אותנו בשנים האחרונות (ע"ע הלייבלים מודולר ובאנג גאנג) ושידוע בעיקר באלקטרו הדאפט פאנקי ומפוצץ הסינתיסייזרים שלו, הוציא בסוף השנה שעברה את הגרסה שלו להיפ-הופ: פצצה חכמה אנרגטית כמו ארז דה דרזנר ומחרמנת כמו פותנה (אאוץ') שאחרי שתיים וחצי דקות נשברת והופכת לקטע עוגב ממכר כמו חיטוט באף, שהוא בטח וריאציה על איזו מנגינה מוכרת של מלחין קלאסי ידוע אבל אין לי מושג איזה כי כשאמא שלי היתה מנסה לקחת אותי לפילהרמונית כשהייתי ילד הייתי אומר לה שלא יתפסו אותי מת במקומות כאלה, ושיש לי רפיוטיישן לשמור עליו בפרדס חנה. אמא, שוב צדקת.

מיכל רונאל וטל מסינג, משפחת 2.0:

הילדים חוגגים שנה, וכיוון שיש לנו לא מעט כבוד למוסד, התבחבשנו לא מעט סביב בחירת השיר שנדרשנו לתרום לעסק. אחרי ניעות לכאן ולכאן, בין דברים שרצינו לגלות לעולם הרחב לבין קטעים פשוט יפים, ידענו שמהתסבוכת הזו נצא רק אם נלך על בטוח. וכדי ללכת על בטוח בשנת 2010, לא צריך שום דבר חוץ מטנסנייק. "Coma Cat", הריליס האחרון של השועלון הגרמני, הוא פנינת אסיד שמתגנבת אל האוזן בעדינות – ותוך דקות כובשת את המעוז כולו מבלי להשאיר סימנים. הוא אוצר בתוכו אנרגיית רייב קלאסית, שמרוסנת ברגישות על ידי ליטוש דיסקואידי. נו, איזונים ובלמים, כמו שאומרים האנשים האלה שאוהבים ללכת על בטוח.

עינב שיף, היהודי הטוב:

אני לא יודע אם הילדים אוהבים את קאריבו. למעשה, אין לי מושג מי בדיוק נחשב ילד. אם למשל, אני רואה בקאריבו המשך מתוחכם לפינק פלויד המוקדמת ולביץ' בויז, מותר לי להיחשב ילד? ומה עם נינט? "מה שהילדים אוהבים" הוא מדור שיש בו אצבע על הדופק באופן כזה שאפילו הדופק לא מבין כמה מהר הוא עובד. הוא מדור עם עורך אגרסיבי, לפעמים אגרסיבי מדי. יוסי בבליקי כתב פעם למבקר מוזיקה שפירק אותו "אנחנו לא מסכימים אבל שנינו פועלים מתוך תשוקה ולכן אנחנו אחים". הייתי שמח לו יותר אנשים היו מרגישים חלק מאותם "ילדים" ובכל זאת, במשך שנת קיומו לא היה טור אחד שנעשה שלא מתוך תשוקה מלאה למוזיקה (וקצת מגלומניה רוקנ'רולית) ולכן, למרות המחלוקות, אנחנו אחים.

בלה גונשורוביץ, נערת השער:

כבר זמן מה שאני מסתובבת בתחושה שההמצאה שתשפר משמעותית את איכות חיי היא מכונת זמן פר-אקסלנס. אבל אז, כשהמילים הראשונות של Yellow Wings התגלו מבעד ליער הצלילים שעטף אותן הבנתי מה אני באמת רוצה: "אני רוצה להיות בשני מקומות בבת-אחת" וביום שימציאו מכונה כזו, שתאפשר לי לפצל את עצמי גיאוגרפית בין שתי קצוות העולם, אני אהיה הראשונה לרכוש אותה. אפילו אם היא לא תתהדר בלוגו של אפל בגבה.

דרור שר, TimeOut תל-אביב:

שמונה חודשים הם בערך כמו עשור במושגים של ילדים, אבל בשביל נייט ג'ול שווה להיכנס למכונת הזמן. אלבום הבכורה שלה, שיצא באפריל 2009, מוכיח שיש היפסטריות מאל-איי שלא רוצות להישמע כמו ג'ואנה ניואסם אלא כמו כושים מהאייטיז. אני לא היחיד שבאטרף עליה מאז שיצא האלבום - גם דיים פאנק, הכושי הכי גרובי של השנה האחרונה, נדלק על הבחורה הלבנבונת ומפיק לה בימים אלה קטעים חדשים. האלקטרו-פאנק הלו-טקי של נייט ג'ול טבול בספייסיות בדיוק במינונים הנכונים ועושה חשק לתפוס את הטיסה הראשונה לחוף המערבי, לרדת על הברכיים ולבקש את ידה. לפחות עד שנכנסים למייספייס שלה ומגלים שמדובר בקופה לא קטנה.

נדב רביד, המבוגר האחראי:

בניסיון להתחקות אחרי טעמם החמקמק של הילדים, יש רק דבר אחד יציב וברור – הילדים אוהבים דאבסטפ. אולי אלה הבאסים העמוקים שמזכירים להם את התחושה החמימה והעמומה ברחם, ממנו הגיחו לעולם ממש לפני שנייה. אולי זה המקצב האיטי, שמאפשר להם לרקוד בקוליות, בלי לעשות מעצמם צחוק. בכל מקרה, לא באמת משנה למה, הילדים מאוד אוהבים דאבסטפ. וגם אם הילדים מעדיפים את הדאבסטפ שלהם אגרסיבי, מטופש עם באסים שרועדים יותר מהר מהאדמה בהאיטי, הם בטח ישמחו גם לשמוע את הקטע היפהפה והמהפנט הזה של פאנגאה, שעושה דאבסטפ מרגש, במיטב המסורת של בוריאל.

ושימו לב גם לסקיט הקצר על היפסטרים, מתוך תקליט שיצא בשנות ה-60, המתנה האמיתית ליומולדת של המדור.

הילית וולברג, הגווידט מכרם התימנים:

הילדים של היום אוהבים לנתץ לרסיסים את המיתוסים הכי קדושים של חובבי המוזיקה המבוגרים. הנחמה של אלו האחרונים תגיע עוד עשור או שניים, כשיבואו הילדים החדשים וירקו לקודמיהם בפרצוף. עולם כמנהגו נוהג. YC The Cynic יודע גם הוא לירוק עם פלואו אולד סקולי חלקלק וה-ש' היוני בלוכית שלו. הוא מהילדים האלה שגדלו בברונקס בסביבה שכבר מזמן שכחה מי זה KRS One או קול קית'. אבל כמו ילד כאפות למופת, YC מתנסח כמו מלקולם אקס (אם היה בחיים והיה לו טוויטר) ובמקום להירשם לכנופיה הקרובה למקום מגוריו, הוא פעיל בקולקטיב אמנות פוליטי ודי מגניב בשם רבל דיאז. ואחרי כל זה, הוא עוד מצליח לעוף על עצמו בשיר הסופר-קול הזה, שקיו טיפ בכבודו לא היה מתבייש לפתח ש' שורקת בשביל לראפרפ אותו. תזכרו ילדים, ילדי כאפות הם אלו שמגיעים הכי רחוק בסוף. והרי כולכם בוודאי יודעים.

ניר גפן, נציגת ילדי השסק:

איזה כיף ל-Strong Arm Steady. פינט באטר וולף לקח אותם לסיבוב בלייבל סטונז ת'רו ובתור מדריך נתן להם את הקוסם הראשי, מאדליב. הפרויקט המשותף של ההרכב עם הזוג הניב את "In Search of Stoney Jackson” - אלבום עם טעם של פעם. בשיר הנ"ל הם מארחים את פלאנט אסיה, חבר הרכב לשעבר, בפלואו שמרהיב נפלאות. בקטע המלטף הזה, מסמפל מאדליב מ-"I Don't Realy Care” המקסים של אל-וי ג'והנסון, שממנו בדיוק סמפל חברו המנוח דילה את "Airworks” ב"Dounts”. יותר פוסט-מודרני מזה ההיפ-הופ לא יכול להיות.

עידית פרנקל, המורה לריקודי עם:

Alon:
לא יאמן. לפי last.fm ליל וויין הוא מספר 13 באומנים ששמעתי הכי הרבה בשלוש השנים האחרונות, שמיני בשנה האחרונה, שלישי בחצי השנה האחרונה וראשון בשלושת החודשים האחרונים.
Idit:
מה נסגר עם הסטטיסטיקה?
Alon:
אני יותר גטו משחשבתי.
Idit:
לגמרי. מצד שני, זה מסתדר עם הבחירה שלי ליום ההולדת של הילדים, כי גם ג'יי אלקטרוניקה מהגטו של ניו אורלינס.
Alon:
אה אז בסוף הלכת על היפ-הופ?
Idit:
כן, כי טכנו והאוס ירגישו מוזר.
Alon:
נכון. כמו שאני מכיר אותך הוא בטח ראפר אינטלגנטי שעובד עם ג'אסט בלייז, כותב טקסטים חכמים ומסתובב עם אריקה באדו. בטח גם הכיר את ג'י דילה.
Idit:
שיייייייייייטטטט.
Alon:
טייקס וואן טו נואו וואן.
Idit:
תכלס.

אבי שניבאום, הגולד דיגר:

את מה שהילדים אוהבים כדאי להשאיר לאלון עוזיאל, אבל אם ילדים אוהבים שילובים כמו פיצה עם דבש או מה שהוא לא מאכיל אותם מדי שבוע, שיגלשו ל-Hood Internet, קולקטיב קוסמים שאחראים על כמה מהמאש-אפים המוצלחים ביותר של השנים האחרונות. קחו לדוגמה את השיר הזה, שלוקח את צמד האינדי ה-XX ומלביש עליהם את הראפר הנובח DMX. במילה אחת – שלמות, בחמש – כמו לילה עם דוד אלון.