"זה היה שיעור בענווה"

לפני ארבע שנים, בגיל 53, ז'אן פול זימבריס מצא את עצמו מנקה בריכות. המתופף שהיה שם בצמתים החשובים של הרוק הישראלי בשנות ה-80 וה-90, עם שלום חנוך, גידי גוב, פוליקר, טנגו וכמובן החברים של נטאשה, עמד בידיים חשופות אי שם באריזונה שבארצות הברית ודאג לרמת הכלור כדי שהעור של בעלי הבית לא ייפגע. "זה היה השיעור הכי גדול שקיבלתי בענווה", הוא אומר. "אחרי שעשיתי את זה, אני יודע שאולי לא תהיה לי קריירה מוזיקלית יותר, אבל אני אסתדר. אני לא אפול שוב".

והיה לו לזימבריס לאן ליפול. המתופף יליד תוניסיה כבר הודה בהתמכרות קשה לסמים קשים, התמכרות שליוותה אותו רוב הקריירה שלו. בהתחלה, ההתמכרות לוותה בהצלחה מוזיקלית גדולה והזמנות רבות להופעות ולהשתתפות בפרויקטים, אבל אחר כך החברים נעלמו – בעיקר המוזיקאים – והחובות החלו להיערם. באוגוסט 2005, אחרי ראיון מפורסם במוסף "הארץ" בו השתלח בשותפו לטנגו מיקי שביב, בחברו לחברים של נטאשה מיכה שטרית ובאמנים נוספים, הוא עזב את המדינה כשהוא משאיר מאחוריו חובות גדולים, שתי גרושות ושתי בנות שהן הדבר היקר לו יותר מכל.

עכשיו הוא שוב כאן – מנגן, מופיע ובעיקר משלים: עם החובות, עם החברים ובעיקר עם עצמו. בראיון ראשון מאז חזר לישראל, מספר זימבריס על המסלול הארוך שעבר מאותה עזיבה מפורסמת, כמעט בהיחבא, ועד העלייה הערב (חמישי) לבמה עם הפרויקט החדש של עדי רנרט, במסגרת פסטיבל הג'אז של תל אביב. זה סיפור שיכול היה להיגמר לגמרי אחרת, אבל הפעם הסוף השמח הוא שאין סוף – זימבריס ממשיך לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב – לתופף. "אין לי אפילו בית משלי", הוא אומר, "אבל אני יודע שאני ממשיך לבצע את הייעוד שלי – לנגן. זה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות".

חזרה ל-2005. אחרי אותו ראיון, עטוף ברגשות חרטה על הדברים שאמר, זימבריס עוזב את ישראל. " היו לי תקופות קשות בקריירה וכזו תקופה לא היתה לי אף פעם. הרגשתי כאילו שאני לא קיים", הוא משחזר. "זה כאב לי. זו חרא הרגשה בשביל מוזיקאי מצליח שתמיד עבד. אבל זה מה שהיה. המצב התחיל להידרדר ורמת החיים התחילה להידרדר ונאלצתי לעזוב את הבית. מבפנים אתה מרגיש רדוף - הוצאות לפועל אחריך, ביטוח לאומי אחריך ואין מוצא".

"כן, הפכו את המילים הנאיביות ועשו מהם ווג'ראס. ניצלו את הפגיעות שלי".

"לקחתי קצת ללב שלא עזרו, שלא היה שיתוף פעולה. היתה הפרת איזון מאד קיצונית כזו ואז לא הבנתי בעצם שהכל משתנה, כל פני השטח משתנים. היום אני רואה את זה באופן ברור יותר, אבל אז לא הבנתי איך זה קורה לי. התמוטטתי".

"הגיע לכאן חבר מאד יקר שמבוסס שם (בארה"ב – ע.ש.) טוב מאד. הוא ואשתו באו לחופשה בארץ בדיוק בתקופה של ההתמוטטות שלי. הוא הכיר אותי והוא ידע שזה לא נראה טוב. הוא אמר לי, 'בוא אלינו, יש לך מקום אצלנו', כמו מלאך. נסעתי איתם לאריזונה וזה היה כמו לחיות בסיני, רק בלי הים".

"למדתי שאין דבר חשוב יותר מהבית, כלומר ישראל. אין דבר יותר חשוב מהמשפחה. אם חשבתי שאוכל לפתוח בחיים חדשים עם הדרכון שלי והגרין קארד שקיבלתי, הבנתי שלא - וכולם חשבו שאני מטורף, שיש אנשים שמוכנים לתת יד בשביל גרין קארד ואני חוזר לאיפה שאני חייב כסף. אבל רציתי להיות קרוב יותר לילדות שלי ויותר קרוב לאמא שלי שצריכה אותי".

"כן, גם אמריקה לא בדיוק חיכתה לי. בשביל לתחזק את המוזיקה מצאתי לי איזה הרכב והייתי מנגן איתם בשבתות והיה לי אולפן ביתי שהיו שולחים לי אליו קטעים מישראל והייתי עובד. אתה יודע, יש יתרון בלעבוד עם מוזיקאים ישראלים בלי לראות אותם. הייתי גם לבד לגמרי שם, החברים שלי היו עסוקים ביומיום שלהם. אבל זו התמודדות שנתנה לי המון כוח להתחבר למקומות שהייתי צריך להיות בהם, כדי להסתכל על התמונה המלאה. אחרי שנה וחצי בדקתי הכל והחלטתי לחזור".

"אחרי 11 שנים של ניקיון, לא פחדתי ליפול. כשיצאתי לניקיון שלי הייתי מוכן וידעתי שעם הפרק הזה סיימתי, למרות שיש אוטומציה של פיתוי. אבל הבסיס שבניתי בהחלמה היה כל כך חזק ועמיד, שזה לא עמד אפילו על הפרק".

החזרה של זימבריס היתה מורכבת. לפני שעזב, היה צריך לבדוק שאין צו עיכוב יציאה מהארץ נגדו. כשחזר, ידע שיצטרך לבוא חשבון עם הרשויות על הכספים שהיה חייב. בינואר 2007 נחת זימבריס בישראל ואמר לעצמו: "אני חוזר לארץ ומה שיהיה יהיה, אני הולך להתמודד עם הדבר הזה".

"אין לי עניין לברוח", הוא מסביר. "לא נסעתי לארצות הברית כדי שלא יתפסו אותי, כי ידעתי שאם אני מחליט להישאר שם, אז אני אסגור את זה משם. אם אני אסתדר עם כסף, אני סוגר את זה משם – אני לא מהפושעים שנוסעים, מטלפנים לישראל ומקמבנים תשלום כופר. ידעתי שבכל מקרה אתמודד עם זה, מה שלא יהיה".

אז זימבריס חזר ומיד רותק למיטה. חודש מחלה, שילוב של לחץ פיזי ורגשי. "נבהלתי מאד, לא הבנתי מאיפה זה", הוא אומר. הפתרון הגיע אחרי שביקר אצל חברים בצפון והחליט להישאר. כיום הוא גר סמוך לכפר תבור, נושם אוויר אחר. "אני לא רוצה לחזור לתל אביב לאותו לופ", הוא אומר. "השינוי היה חשוב לי מאוד".

"כן. אז ככה: לא ידעתי איך לסגור את החובות, אבל נפתח חלון הזדמנויות ואחרי שעבדתי שנה בכל מיני פרויקטים שלא יכולים להחזיק אותי באופן קבוע, עדיין נשארו חובות. זה עוד דבר שמפריע לי אצלנו – אין לי, מתופף ותיק ודי מוכר, זרימה קבועה במקצוע שלי. זה תמיד בא בנגלות. בנוסף, אם אתה משתתף בדברים הכי טובים או אם אתה חשוף להם, אתה מקבל מעמד כזה שאנשים לא יוצרים איתך קשר כי הם חושבים שאתה טוב מדי בשביל הפרויקטים שלהם – שזה ברכה וקללה. אמרו לי שאני יין משובח ועניתי 'מה זה עוזר לי אם אני מחמיץ במרתף'?

אחרי שנה זה סוף סוף הסתדר לזימבריס. היתה זו דווקא אחינועם ניני שהזמינה אותו להופיע עם להקתה מסביב לעולם במסגרת הקריירה הבינלאומית המצליחה שלה. "הופעות בעולם, לוח זמנים מסודר ועם זה סגרתי כמה חורים", הוא מספר.

"עם מיקי זה תעלומה, אני אפילו הפסקתי להתעסק עם זה. אני רוצה להיות מאד זהיר בנוגע אליו כי פעם שפכתי את הלב שלי לא ממקום של כעס או טינות אלא של כאב והרדמה ופגעתי בו. לא רציתי להאשים אף אחד, אבל הקטע עם טנגו נגמר בצורה מאד עצובה".

"מכיוון שהוא שכן שלי והוא לא רחוק ממני בצפון, אני מתכוון לעשות את הצעד הראשון. עוד יהיו הפתעות, גם עם ארקדי דוכין, עוד נעשה דברים ביחד. אני בסך הכל אדם אופטימי".

"תראה, הקשר בינינו נותק שוב אחרי האיחוד של 2002. שוב היה שם קרע, אפילו שאני לא יודע למה. כבר עמדנו להוציא תקליט וחבל לי שזה לא הלך. עם ארקדי הקשר חודש, אבל בהופעות של הלהקה עכשיו אני לא אהיה".

אין שום מרירות בטון של זימבריס, כיוון שהוא לא מתגעגע. "השלמתי עם כל כך הרבה דברים שקשורים אליי, שאני כבר לא מתגעגע לשום דבר שהיה פעם", הוא אומר. "אולי אני מתגעגע קצת לאווירה של עבודה משותפת, כיוון שהיום חצי מההפקות שאני עושה הן כשאני מנגן על ערוצים של אחרים או שהם מנגנים עליי, אם אני ראשון. חוץ מזה - אני בן 57 אבל ממוקד יותר מאי פעם. איזה אבסורד – רוב ההצלחה של הקריירה שלי נבנתה על חומרים והיום כשאני נקי וממוקד, אחראי ומסודר, אנשים חושבים שאני לא נגיש".

"לא. לפני 11 שנים הודיתי שאני צריך עזרה. ידעתי את זה הרבה שנים, אבל לא ידעתי איזו עזרה אני צריך. הלכתי להרבה מקומות ובסוף מצאתי את המקום הנכון ושם לימדו אותי לחיות את החיים בתנאים שלי. אז יש 12 צעדים שמלמדים אותי לחיות את החיים מחדש, לגעת בבעיות החיים שהיו לי ולהבין שלא נולדתי נרקומן. אני מגיע בשנים האלו, אולי זה בגלל הגיל, להשלמה עם המון תחומים ודברים. אני יותר ויותר מתקרב לחיים שאני רוצה לחיות בלי אילוצים".

"אני חושב שהמצב קטסטרופה. זה כאילו עוד פעם נהיה חוסר איזון. אם פעם אמרו שהמוזיקה המזרחית מתוסכלת ומקופחת, אז היום זה ההיפך – זה השתלט בצורה כל כך חזקה שאין מקום לשום דבר אחר. בהקשר הזה, אם אני אגיד לך שאני לא חרד מהמצב שלי מדי פעם, אני אשקר לך. אבל השלמתי עם זה – רואה חשבון אני לא אהיה. זה הייעוד שלי".