נרדמים על החולות

מאז אלבום הבכורה הסלף-טייטלד שלהם מ-2006 נשפכים מבקרי "פיצ'פורק" על Beach House – צמד של בחור ובחורה מבולטימור, מרילנד. הבחור הוא הגיטריסט אלכס סקאלי. הבחורה היא הזמרת והפסנתרנית ויקטוריה לגרן, שנולדה בצרפת ומחזיקה בייחוס משפחתי מכובד – היא אחייניתו של המלחין הצרפתי מישל לגרן, שאחראי על אינספור פסקולים אלמותיים, כולל "מטריות שרבורג" של ז'אק דמי.

כמו שאני רואה "אמריקן איידול" והשופטים מתלהבים בטירוף ממישהו שאין לי מושג מה מתלהבים ממנו, ככה אני מרגישה לנוכח לא מעט מהביקורות המהללות של פיצ'פורק, וגם של אתרים ועיתונים אחרים. ככה הרגשתי לגבי ביץ' האוס מההתחלה, אבל כמו שקארה מ"איידול" אומרת - החלטתי לתת להם עוד צ'אנס.

עתה יוצא אלבומם השלישי, “Teen Dream” – הראשון שלהם בסאב-פופ. השם מזכיר את “Saturdays = Youth”, אלבומם האחרון של M83, ואולי לא במקרה. גם הנוסטלגיה לנעורים דמיוניים מלאי אהבות פטליסטיות, העוברת פילטרים של חלום בצבעי פסטל, משותפת לשני האלבומים הללו.

האלבום החדש של ביץ' האוס הוקלט בכנסייה שהוסבה לאולפן עם המפיק כריס קודי (בלונד רדהד, יה יה יה'ז, TV on the Radio וחבריהם הטובים של ביץ' האוס, Grizzly Bear). שומעים שהאלבום הוקלט בחדר גדול – הצליל מהדהד בחלל הקר ורחב הידיים, מתפשט לכל עבר ומדי פעם עולה כמו בלון הליום אל התקרה הגבוהה.

אין ספק שהקול של ויקטוריה לגרן מרשים. הוא עמוק ועשיר וב "Silver Soul" היא עולה מהמעמקים לגבהים צלולים – תמרון יפה ומזכך. למרות שהקול שלה ייחודי, ומהווה חלק גדול מהקסם של ביץ' האוס, קשה להימנע מהשוואות. בדרך כלל משווים את קולה של לגרן לזה של ניקו. יש בזה משהו. לשתיהן קול עמוק, אבל קולה של לגרן הרבה יותר שפוי, אנושי וחם משל מלכת הקרח הטבטונית (בייחוד כשהיא מכריזה "אני אדאג לך" בקטע הסיום באלבום).

לפעמים הקול של לגרן מזכיר את סטיבי ניקס, המכשפה הקסומה מפליטווד מק. כל זה מצוין. הבעיה, עבורי, מתחילה ברגעים בהם היא נשמעת כמו הופ סנדובל והמוסיקה של ביץ' האוס נוגעת ברומנטיקה הקיטשית של מאזי סטאר – להקה שאף פעם לא סבלתי.

מלבד קולה של ויקטוריה לגרן, העניין בביץ' האוס טמון באווירה החלומית שהם מייצרים, בשילוב של אלקטרוניקה-לייט ומפלי גיטרות מנצנצים, שנעים בין פריטה נוסטלגית לבין סלייד שעושה סחרחורת קלה (תשבו לפני שאתם שומעים את הסינגל "Norway”).

הכל מאוד איטי ונמרח, ורוב השירים נשמעים כמו קרוסלה שמסתובבת ומסתובבת – אפשר להביט למעלה על הצורות המשתנות של העננים, אפשר לעצום עיניים ולחטוף סחרחורת או להתמקד בחלודה המצטברת על הצירים הישנים.

יש באלבום כמה קטעים יפים, כמו השיר הפותח, "זברה", בו מספרת ויקטוריה על ה"סוס השחור והלבן". לשמוע את "Norway" מרגיש כמו לצלול למעמקי הים – בתולות ים ענוגות מקבלות את פניך בלחישות "הא, הא, הא" – ו"Lover of Mine" המסתורי נשמע כמו האפטר-פארטי הקודר בבית של The Knife. אבל יש גם הרבה מאוד קטעים נמרחים ומשעממים.

בואו נודה – זה אלבום שלא קורה בו יותר מדי. זה אלבום של לבבות שבורים, לבבות משתוקקים ולבבות מרחפים. או שהאווירה הערפילית וקולה של ויקטוריה לגרן שובים את לבך, או שלא. אני נאלצת להישאר בחוץ. אבל גם אם אתם בפנים – אל תשמעו את האלבום הזה באוטו, שלא תירדמו על ההגה.