הזמנתי את דקל גודוביץ תל אביבי יליד 1973, ארכיטקט, כותב, יוצר רב-תחומי/בינתחומי שנון וברייה די משונה באופן כללי להציג בגלריה 1024 תערוכת יחיד. כעבור זמן מה הוא חזר אליי חמוש בביאנלה האינטרנטית הראשונה. אם תרצו, לשם המחשה, זה כאילו שהזמנתם אליכם בנאדם לכוס קפה, כלומר למשהו יחסית אישי, וכשהוא מגיע, אתם מבינים שהוא הביא איתו עוד מיליון אנשים לא מוכרים שהוא אסף על הדרך, חלקם מצידי הדרך, ושהם כולם הולכים להרים אצלכם אורגיה בניצוחו בסלון. כך, אפשר לומר, התגלגלה הזמנה תמימה למסיבת זימה, כלומר תערוכת יחיד לאירוע חזותי עשיר ומגוון שאולי אם ירצה השם יצדיק את המילה שנשמעת קצת בומבסטית לאוזן הלא מזוינת: "ביאנלה" (משמע, אירוע שמתקיים אחת לשנתיים).
טוב, אז האמת היא שזה לא הלך בדיוק ככה. בשטח, עוד כשהזמנתי את גודוביץ, הייתי מטאפורית כמובן בתנוחה מגרה שאמרה לו שאני מחפש ממנו משהו מרגש. וגם בלי קשר, זה היה די צפוי שהוא יעשה משהו לא צפוי כמו חינגה שלמה על חשבון המארחים הלכאורה תמימים. אחרי הכול, זהו אותו גודוביץ שרק בל"ג בעומר האחרון הסתובבתי בגללו בכיכר המדינה משולהב כמו פירומן, מחפש לראות את המדורה שבה הוא הזמין להעלות באש יצירות אמנות שבעליהן קצו בהן. הגרסה הזאת שלו לליל הבדולח בחסות ל"ג בעומר התקיימה לבסוף מבלי שהצלחתי לאתר אותה, אך עצם הרעיון שלה הציתה בי את הרצון לתת לו כאן את הבמה. לבערה הפנימית הזאת עזרה גם "המקהלה הפוסטמודרנית" שהעלה במוזיאון בת ים ב-2008 (עבודת סאונד אינטראקטיבית עם הקהל, בשיתוף עם אלכס לנדסמן ו"קבוצת אפס"), ולמשל המופע "והדרת..." שהתקיים בשדרות רוטשילד במקביל לפתיחת אירועי ה-"ARTLV" אשתקד (בו גודוביץ התחפש לקבצן, כביטוי למצבו של האמן המקומי). כולם, בדומה לזה שלפניכם, אירועים שבהם בחן גודוביץ את הגבולות שבין שוליים למרכז, האתי, האסתטי, ומושגים כמו "מוקע", "מוכר", "בזוי", "ראוי, "דחוי", "רצוי", "נמוך" ו"גבוה".
עוד בוואלה!
לגבי התוצאה ברשותכם אני מעדיף שלא להתייחס אליה בהרחבה כרגע. לא מפני שהיא לא טובה או כן טובה את זה תשפטו בעצמכם אלא פשוט מפני שזה לא ממש משנה לי. עצם קיומה של הפלטפורמה הזאת שמהווה במה פתוחה ומקוונת בעולם אמנות שאמנם רווי בביאנלות, אולם נוטה עדיין להיות בנאלי, אנאלי, מגושם ואטום לעיתים קרובות היא-היא העיקר כאן. היא המדיום, המסר, המוטיבציה, העיקרון; האורגיה, האנרגיה, הסלון; היא המנסרה שבאמצעותה שוברים את האור החיוור והמסנוור של הזרם המרכזי, ונותנים לצבעים אחרים לחדור.
