מדעי המוח

"IRM" הוא אלבומה השלישי בסך הכל של שרלוט גינזבורג, בת 38. את האלבום כתב והפיק מוזיקלית אחד, בק הנסן. לכן, בניגוד לאווריריות הריקה של "5:55", האלבום הקודם, האלבום החדש הוא שילוב ממש מדעי של תרכובות שיוצרות שלם מוזיקלי בגוונים שאפיינו את הצליל של שני אלבומיו הטובים ביותר של בק בעשור האחרון, "Sea Change" ו-"Modern Guilt".

מה גינזבורג מביאה לשידוך הזה? את השארם והכריזמה שיש בעצם המחשבה על אחד כמו סרז' גינזבורג אומר: "שרלוט. אני אקרא לה שרלוט".

מבחוץ נראה ששום דבר לא בא לשרלוט גינזבורג בעבודה קשה מדי. בסך הכל, מדובר בבת של סרז' גינזבורג וג'יין בירקין, הבחורה עם ספר הטלפונים היוקרתי ביותר בעולם המוזיקה, עם טיפוסים כמו ג'ארוויס קוקר, Air וכמובן בק בחיוג המהיר.

אלא שכולם היו שם לפני שלוש שנים, בחגיגה הגדולה של "5:55", אלבומה השני שיצא 20 שנים אחרי טבילת האש שלה. כולם כמובן לא זכרו אפילו שיר אחד טוב באמת שיצא משם. "5:55" לא היה אלבום מביך בשום צורה, אבל גם השם שארלוט גינזבורג לא הציל אותו מהמידה הגרועה ביותר לנסיכות – בינוניות.

בנוסף, גינזבורג התגברה על מפרצת במוח שכמעט הביאה למותה (שם האלבום הוא מחווה לסורק ה-MRI), תוך שהיא "נשבעת לשיר על המשבר הרפואי", כפי שסיפרה בראיון לניו יורק טיימס. הנסיכה ניצחה את האלמנט היחיד בעולם הזה שלא מבדיל בין רוזנים לחסרי בית – המוות.

"IRM" הוא מופת לשיטת הפצה של אלבום מדובר בעידן הדיגיטלי. במקום לתכנן מתקפה חוצת יבשות שממילא תדלוף שלושה חודשים קודם, גינזבורג הלכה על הפצה מתרחבת, בביטחון שאיכות האלבום שיש לה ביד תדבר במקומה. כך, יצא האלבום לאור כבר בתחילת דצמבר בבלגיה, צרפת, שוויץ וקנדה – מדינות שבהן השפה והתרבות הצרפתית (המינורית באלבום – רובו באנגלית) חזקות למדי.

אחר כך, על פני כמעט חודש וחצי, התפרש האלבום גם לגרמניה, דרום אמריקה, בריטניה ולבסוף, עם ההכרזה על ההופעה של גינזבורג בפסטיבל קואצ'לה הענק – גם לארצות הברית. האסטרטגיה הזו הביאה לאלבום הלא קל לעיכול של גינזבורג נוכחות יפה במצעדים (מקום 4 בצרפת, מקום 28 בשוויץ, מקום 69 בבילבורד האמריקאי לעומת מקום 196 באלבום הקודם) כשהיא נישאת על כנפי האווירה המצוינת בביקורות סביב האלבום. גם בישראל ניתן לרכוש את האלבום, המיובא על ידי חברת לב גרופ מדיה ומופץ על ידי חברת היי פידליטי.

תחרות מחמאות כה קשה, הכוללת אפילו קונצנזוס בין הפיצ'פורק הקיצוני שהעניק את הציון 8.4 וכניסה למדור ה-"Best New Music", לאתרי מיינסטרים כמו הדיילי טלגרף, היא דבר נדיר לאמן בסדר הגודל המסחרי של גינזבורג.

"אחת הדוגמאות הטובות ביותר עד כה ב-2010 לפופ מבוגרים", הגדיר זאת ה-BBC, "העבודה הטובה ביותר של גינזבורג בקריירה וגם הטובה ביותר של בק בעשור", הגזים מעט הטלגרף ("Sea Change" יצא ב-2002) והפיצ'פורק טוען שגינזבורג הולידה מחדש את הטון הסקסי שעיצב אביה. "אנחנו יודעים שבק מסוגל ליותר", מצנן מעט הטיימס הבריטי, הטוען שכל מה שגינזבורג מנסה לעשות הוא להתקרב בצורה כלשהי לאביה שאינו בין החיים.

ציון משוקלל של 84 באתר ריכוז הביקורות Metacritic, הנחשב לגבוה ביותר והכותרת שאנחנו חייבים לתת לו היא הביטוי הכה מעצבן – "המבקרים מהללים".

המשפט הבא נאמר בהקשרים שונים לגמרי, אבל כל אשה כנראה צריכה אחד כמו בק הנסן בחיים שלה. העבודה של הגאון הבלתי נלאה הזה ב-"IRM" היא למעשה כל מה שחסר ליצירה הצרפתית המודרנית, סטייל זו של קרן אן למשל, כדי להפוך לאלטרנטיבה אמיתית לפופ האלטרנטיבי בעולם.

שירים כמו "Master Hands", "IRM", "Heaven Can Wait" ובמיוחד "Time of The Assassins" הנפלא משדרים בגרות, עומק, אינטליגנציה, אמפתיה וכריזמה שיכולים לפרק גם פירומנים כאביגדור ליברמן. מי שחשב אחרי "5:55" ששרלוט גינזבורג היא לא יותר מסך כל ספר הטלפונים שלה, מגלה ב-"IRM" שהיא זרקה את הטלפון לאסלה ושלחה יונת דואר לאדם היחיד שהבין אותה באמת. הוא בתמורה סידר לנסיכה את אחד האלבומים היפים ביותר של השנה עד כה.