עולמו של וויין

"Rebirth", אלבום הרוק של ליל' וויין, הוא פשע מוזיקלי שעליו מגיע לו לשבת בכלא. אלון עוזיאל מחכה לאלבום של אחרי השחרור

אלון עוזיאל
07/02/2010

"ואם אמות היום/ אני מתערב אתכם שהעולם ייגמר מחר/ זה פאקד-אפ שאתם אף פעם לא אני/ ויש לי כסף עיוור/ כסף שאתם אף פעם לא תראו/ ורק במראה שלי תמצאו מישהו יותר טוב ממני"

נרקיסיזם, גאווה והאדרת העצמי תמיד היו חלק בלתי נפרד מההיפ-הופ, אבל רק על פני השטח. גם בלי תואר בפסיכולוגיה לא קשה להבין שמרבית הראפרים מחפים על חוסר ביטחון או מנסים בכל כוחם לזרוק אצבע אמצעית לכל מי שלא האמין בהם. נוטוריוס ב.י.ג אולי אהב לדבר על איך שהוא הראפר המדהים ביותר שאי פעם חי, אך מספיק לשמוע את "Juicy" ואת השורה "בנות היו יורדות עליי/ עכשיו הן כותבות לי במכתבים שהן מתגעגעות אליי" כדי להבין מאיפה הוא מגיע. ג'יי זי היום הוא אולי מלך עם מלכה וממלכה, אבל הוא טייל בצילו של ביגי המון שנים עד שהגיע להכרה המיוחלת הזו. ואמינם? אני חושב שאפילו סבתא שלי יודעת את סיפור העלייה שלו מהכלום החברתי למעמד של המוזיקאי המצליח ביותר בשנות ה-2000.

אצל ליל' וויין - כנראה החוליה הבאה בשרשרת הראפרים החשובים ביותר בהיסטוריה - הנרקיסיזם מגיע ממקום אחר. כן, גם הוא הגיע מהאשפתות ואפילו ראה את שכונתו בניו-אורלינס נהרסת בעקבות הוריקן קתרינה. גם הוא נולד לאם חד הורית ותמיד נטר טינה לאביו שנטש. גם הוא קיבל מבטים מאוכזבים מחבריו על בחירות מסוימות שעשה בחיים (כמו למשל להתמכר לסירופ שיעול). וגם הוא - אולי אפילו יותר מהשאר - דמות שהחברה לא באמת מבינה.

אך שיגעון הגדלות של וויזי (ככה קוראים לוויין בשכונה) הוא אמיתי והיה שם מאז שהיה פצפון. הוא מעולם לא באמת חשב על עצמו שהוא פחות מהדבר הטוב ביותר שקרה לעולם הזה. העובדה שהריליס הרשמי הקודם שלו, "Tha Carter III", היה האלבום הנמכר ביותר בארה"ב לשנת 2008 לא הפתיעה אותו וגם לא האדירה את האגו-טריפ התמידי שלו. "הוא פשוט הקליט". ליל' וויין חי בספרה משלו, הוא מתקשר על תדר אחר ואין לו שמץ של מושג שרוב האהבה שהוא מקבל מכל מקום שהוא לא השכונה היא אירונית; שבשבילנו, על אף הגאונות המאוד ספציפית שלו, הוא סוג של פריק שואו מסקרן. וויין לא מודע לסביבה. מבחינתו מאז שהוא נכנס למשחק, בגיל 12, הוא הראפר היחיד ששווה התייחסות. בסרט "The Carter", הדוקומנטרי המצוין שנעשה עליו, שואלים אותו לאיזו מוזיקה הוא מקשיב ובנונשלנטיות מוחלטת הוא עונה "אני מקשיב רק לעצמי".

עוד בוואלה!

משבר האקלים פוגע בחיות שלנו. אז מה עושים?

בשיתוף MSD Animal Health
ליל' וויין - החולייה הבאה בשרשרת. עטיפת המיקסטיים של ביגי וג'יגה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"הפסגה נהיית גבוהה יותר ככל שאני מטפס/ הספוט נהיה קטן יותר ואני הופך לגדול יותר"

ליל' וויין לא צריך קואצ'ר. גישת המצליחן שלו היא מולדת, ולמרות שהיא עומדת בניגוד מוחלט לסגנון חייו, הוא גורם לה להיות מרכזית: אין היום איש בתעשייה שעובד יותר קשה ממנו, שמקליט יותר סינגלים, מתארח ביותר אלבומים ומשחרר כזו כמות של מוזיקה. הבן אדם הוא מכונת עבודה חסרת מעצורים וזה בכלל לא משנה כמה סמים הוא עושה, שיש לו בעבר תקריות מביכות (כמו ירי עצמי בזמן שהיה בטריפ) או באילו דרכים פומפוזיות הוא בוחר לפזר את הכסף שלו - בסופו של יום הוא יותר חרוץ מכל ברוקר בוול-סטריט. רק שיש לו הרבה יותר פאסון. בעצם, הכניסה שלו לכלא החודש (לשנה שלמה) היא החופשה הראשונה שלו ב-16 השנים האחרונות.

בגלל כל אלו, אין ספק שההחלטה המפוקפקת של וויזי להוציא אלבום רוק לא הגיעה מהרצון להוכיח משהו. הוא פשוט התאהב בגיטרה החשמלית וחשב לעצמו שאין סיכוי שהוא לא מדהים גם ברוק, או כמו שהוא עצמו ניסח זאת בשיר "One Way Trip" (שהפיק טראוויס בארקר מבלינק 182) - "פאפא היה רולינג סטון, אני נולדתי לעשות רוק". אם האלבום הזה לא ימכור בכמויות, אז החזרה אחריו להיפ-הופ תכניס את המיליונים המצופים, וזה לא שהאגו שלו ייפגע מהמקרה הצפוי שהעולם לא יאכל את מה שהוא בישל.

לפי מטאקריטיק, רק חמישה אלבומים בהיסטוריה קיבלו ביקורות גרועות יותר. עטיפת האלבום(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"כל שאני יכול להגיד לכם זה להשיג חיים/ תעזבו את השנאה המזוינת שלכם ותשיגו חיים/ תשיגו כסף/ תשיגו נשים/ תשיגו חיים"

ואכן לעולם קשה לבלוע את "Rebirth", אלבום הרוק של ליל' וויין. במדד הביקורת של אתר Metacritic הוכח שיש רק חמישה אלבומים בהיסטוריה שקיבלו ביקורות גרועות יותר. בשלושת הימים הראשונים מאז צאת האלבום נמכרו רק 140 אלף עותקים. זה אולי נשמע הרבה, אך כבר די ברור ש"Rebirth" לא מתקרב לרף המיליון-בשבוע-הראשון שהציב "Tha Carter III".

באלבום אין הפתעות. ליל' ויין הוא עוד אחד בשורה של ראפרים שניסו ולא הצליחו לעשות רוק. אני לא חושב שהניסיון שלו נופל מהרפתקת הזוועות של מוס דף עם הרוקנ'רול והסיבה היחידה שיורדים עליו יותר מעל מוס דף היא בגלל האופן שבו תופסים את כל אחד מהשניים - מבחינת המבקרים, מוס דף תמיד היה המשיח, בעוד שלנפילה של וויין כולם חיכו מעבר לפינה. אך בעוד שבקריירה של מוס לא היה שיר גיטרות אחד מוצלח, ב"Rebirth" של ליל' וויין יש שלושה כאלו ("Knockout" הPאנק-רוקי, "Get A Life" הפופי ו"One Way Trip") ועוד קטע אחד מצוין ולא ממש רוקיסטי בשם "Drop The World", בו וויין מארח את אמינם.

שאר השירים באלבום די מביכים, ולא בהכרח בגלל העובדה שוויין מתעקש להמשיך להשתמש באוטו-טיון במקומות הכי לא קשורים. כצפוי, וויין לא באמת מבין רוקנ'רול ונצמד לקלישאות נוראיות שעושות כואב באוזן. זה כאילו שהוא ניסה לדחוף פנימה את כל העולה בראש כשחושבים על "גיטרה חשמלית". בשירים כמו "American Star" זה מעלה גיחוך וברגעים כמו "Prom Queen" מבינים את הקריצה של וויין לפתטיות של הרכבי אימו כמו מיי כמיקל רומאנס, אך זה לא מספיק בכדי להצדיק את הפשע הקולי שקורה שם.

"נולדתי וגדלתי בארצות הברית/ איפה שהנשיא שלי ש-ח-ו-ר/ וכל מה שאני רוצה לעשות זה לשחק"

ברגעים מסוימים ובאחוז קטן בהרבה מכל שאר הריליסים שלו, וויין משחיל משפטים עם חשיבות על החברה האמריקאית ועל הדרך מראה לאובמה שהוא בהחלט מרוצה מכך שהנשיא נותן כבוד לוויזי (בנאום על חשיבות ההשכלה אמר אובמה "אולי מישהו מכם הוא הליל' וויין הבא, אבל סביר להניח שלא"). אך בסופו של דבר כל מה שוויין רוצה לעשות זה ליהנות - להשוויץ בכסף ובהצלחה שלו, לשחק במקומות שלא היה בהם ולחקור תחומים חדשים. אז אולי זה לא עובד עלינו באופן שוויין מאמין שכן, אבל העיקר שבהמשך השנה אנחנו אמורים לקבל את "The Carter IV" שחוזר למחוזות המוכרים. ההקלטות שלו אמורות להסתיים ממש עכשיו, לפני הכניסה לכלא. ועם החריצות הזאת שלו, כנראה שארצות הברית עומדת לסבול מאינפלציית לוחיות רישוי שוויזי הולך לייצר מאחורי הסורגים.

ליל' וויין, "Rebirth" (הליקון)

  • ליל וויין
  • Rebirth

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully