פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ילדת כאפות

      גם אם גיבורת הרומן "מחאה משלי" של אלינור ליפמן היא דמות לא אמינה בעליל, מדובר במפלצת בת 16 משעשעת למדי שהופכת את הקריאה בספר לקולחת. דוד רוזנטל יועץ חינוכי

      "יש לי עקרונות, ואם זה לא מוצא חן בעיניך, יש לי אחרים", טבע פעם גראוצ'ו מרקס את המשפט שהפך לאחת מאמרות הקאלט הגדולות ביותר של המאה ה-20. הביטוי הזה, כך נדמה, נכון בעיקר למיינסטרים, אבל לא ממש תופס כשמדובר בקבוצות השוליים של החברה. הרי לא נצפה, למשל, מברוך מרזל להיות אוהב ערבים או מביל גייטס להפוך לסוציאליסט. אבל תמיד יש הפתעות.

      ב"מחאה משלי" (תרגום: תלמה אדמון) מביאה אלינור ליפמן את סיפורה של משפחת האץ'. האב דיוויד והאם היהודייה אביבה הם מרצים היפים במכללת הנשים הקטנה "דיואינג" שבבוסטון. כפי שניתן לנחש, דעותיהם נחרצות וכמו כל אנשי דור המהפכה של שנות ה-60, הם מאמינים בשוויון, בשיתוף ובהתערטלות, תרתי משמע. לפיכך, בתם היחידה פרדריקה גדלה עימם במקום לא שגרתי – בין קירות הקמפוס. בשנת 1976, כשהיא בת 15, נודע לפרדריקה שאביה היה כבר נשוי פעם לאישה אחרת בשם לורה לי פרנץ', ולא זאת בלבד אלא שאותה לורה לי עומדת לשמש אם בית באותה מכללה ממש. כפי שניתן לנחש, השידוך המוזר הזה מתפצל לכל מיני כיוונים מופרעים ומופרכים ויוצר מצבים כאוטיים שמאלצים את משפחת האץ' לחשוב על פתרונות שבעבר היו רחוקים מהם במיוחד.

      פרדריקה המתבגרת, שגדלה בעולם שבו האידיאלים והשאיפה לצדק נמצאים בראש סדר העדיפויות, מבינה בשלב מוקדם של חייה שהמציאות לא תמיד עולה בקנה אחד עם הרעיונות שמכרו לה במשך השנים (עמוד 15): "גיליתי שאבי המתון והלא נאה במיוחד היה נשוי בעבר... לפתע נדחקה הנוכחות הענקית, שהייתה אמי, למעמד האישה השנייה". ההתפתחויות הבאות כבר מפתיעות אותה פחות, ונדמה שפרדריקה תמיד חושבת על הצעד הבא ותמיד צודקת. בשל כך, היא מצליחה לזהות את השינויים שחלים אצל המבוגרים הסובבים אותה עוד לפני שהם עצמם מודעים אליהם.

      אבל מה עם האמינות?

      כמי שגדלה בין כותלי הקמפוס וללא טיפת פרטיות בחייה כמתבגרת, פרדריקה רכשה חוכמת חיים לא מבוטלת, בנוסף לאיי.קיו הגבוה שקיבלה מהוריה כמענק גנטי. שני האלמנטים הללו מתאגדים לדמות שקשה לעמוד בפניה ואי אפשר כמעט לנצח. ליפמן, שבכל הרומנים שכתבה מתייחסת לתופעות עכשוויות בחברה האמריקאית, ניצלה את המפלצת שיצרה לכתיבת דיאלוגים מבריקים. כל הדמויות מעצבנות, והמחברת במיוחד לא חסה על פרדריקה. היא אחת מאותן ילדות שראויות לכאפה בכל פעם שנתקלים בהן, סוג של דריה, הסייד-קיק של ביוויס ובאטהד. אולם עד כמה שזה מעורר עניין ומשעשע, זו גם נקודת התורפה הגדולה לכל אורך הספר. הקורא לא מרגיש, בדרך כלל, שמדובר בסך הכל בנערה בת 16. נכון שיש לא מעט מתבגרים חוכמולוגים, אבל העובדה שכמעט כל דיון של פרדריקה עם הוריה נגמר בנוק אאוט לטובתה מטלטלת את חומת האמינות של העלילה. לתרגום יש חלק לא קטן בכך. גם אם מדובר באנשים בעלי רקע אקדמי, קשה להתעלם מהשפה הגבוהה ומהתחביר הנכון מדי שמבצבצים בדיאלוגים. הרי איש בימינו (ואפילו בשנות ה-70) לא אומר "שמא" או משתמש במשפטים נקיים כל כך כמו זה של לורה לי (עמוד 286): "בבקשה תתעלמו, מכאוביי לא יוזכרו עוד".

      החשיבות הגדולה של הספר היא הטיפול שהוא מעניק במקביל לכל מיני בעיות בחברה המערבית המודרנית – דת ואמונה באל מול אתאיזם קיצוני (האין מדובר, בעצם, באותו הדבר?), היכן עובר הקו בין שמירה על הפרטיות לחדירה אליה ומתי מותר לשקר ומתי אסור. מעל כל אלה, ליפמן מעלה את סוגיית הפתיחות של הורים מול ילדיהם: מה לספר להם ובאיזה עיתוי, האם צריך תמיד לתת לילדיך להתבטא או שלפעמים מותר לא להתחשב בדעתם, וכיצד ניתן להשתמש בפסיכולוגיה בגרוש מבלי שבעתיד היא תופנה כלפיכם כחרב פיפיות?

      כאמור, "מחאה משלי" אינו חף מבעיות ובאופן כללי הוא לא ספר אמין במיוחד. למרות זאת, כשבוחנים אותו לפי מדד של הנאה גולמית, קשה לנצח אותו. הוא קולח, רהוט, קליל ושנון ומהרבה בחינות גם מחכים. לא לחסידי הספרות הריאליסטית, כן לאלה שרוצים להעביר את הזמן בכיף.

      אלינור ליפמן, "מחאה משלי", תרגום: תלמה אדמון, עמ' 357 // מעריב