בלי שהבחנו בכלל, משהו טוב קרה לימי שני בערב. לא, לא מלך הקוליפורמים רפי גינת, גם לא הפוליאקובית בעלת הביצים המחושלות מברזל, אלא דווקא "מצב האומה". הכיתה הטיפולית, זו של החבר'ה הדחויים, מתחילה לצבור יותר ויותר כוכבי זהב על המצח בשל הצטיינות יתרה. ואנחנו אפילו לא ידענו שהיא כזאת.
אם המאבק הנצחי בין רשת לקשת היה סרט אמריקאי שמסתיים במייק אובר, "מצב האומה" היתה החננה החכמה והמחוצ'קנת שנועלים אותה בלוקר ו"ארץ נהדרת" היתה המעודדת הבלונדינית שגם כשהיא מבריזה מהלימודים ועושה קוק עם קבוצת הפוטבול כולם עדיין מאוהבים בה.
האמת, ל"מצב האומה" יש את כל הסיבות העקרוניות לדשדש. היא ממוצבת מול תוכנית סופר מושקעת שיש לה את גיבור העל אסי כהן, שאי אפשר שלא להתמוגג ממנו ושבאמת אין אף מילה רעה לומר עליו. רק בשביל השעשוע המחשבתי, השוו בינו לבין ליאור שליין, גיבור "מצב האומה" וללא ספק אדם מוכשר, אינטליגנטי ובעל חושים זריזים: לא ברור אם זה מאמץ היתר שנודף ממנו או המיזנטרופיות הייקית, אבל, להבדיל מכהן, שליין הוא אחד האנשים הפחות נעימים שאפשר לפגוש על המסך הקטן. שלא לדבר על כך שמולו יושבים גורי אלפי, שהיה רחוק רגע אחד מלגמור את הסוס הצנום שלו כתוצאה מיותר מדי חשיפה בפחות מדי מקומות טובים, ואורנה בנאי, שהוחלפה בתוכנית המקבילה בגרסה צעירה ונוצצת גזר דין מוות לקריירה של כל אישה בטלוויזיה, שלא לדבר על קומיקאית.
אבל הנה, "מצב האומה" מוכיחה שבוע אחר שבוע שכשהחיים נותנים לה דני איילון היא יודעת לעשות מזה רחת לוקום. מחכים שהיא תמעד, שהראשוניות תתפוגג, שיתגלה ששוב אין לנו בלתי טל פרידמן, אבל שוב ושוב היא מוכיחה שיש מצב ל"מצב האומה".
כל סאטירה קולעת חייבת להיות עם האצבע על הדופק, אך עם כל הכבוד ל"ארץ נהדרת", סוניה פרס כבוצ'ית וטל ברודי כמשבש מילים בעברית זה לא בדיוק מדד לחץ הדם העדכני של ישראל 2010. אז נכון שבשיחות הברזייה כולם צועקים זה לזה "לא, את" ומבסוטים מעצמם כאילו היו מולי שגב, אבל בפועל הדבר הנכון לעשות בתור לברזייה המדומיינת הוא לשחזר את הנשיקה הלסבית בין ישראל לסוריה בגילומן הרענן של אילנית לוי וסיון קליין. לא יודעים במה מדובר? ההפסד כולו שלכם, כנראה שלא זפזפתם בזמן ל"מצב האומה" אתמול (שני).
סוד קסמה של התוכנית טמון בכך שהיא מורכבת משלושה ותיקי קומדיה שנפגשו עם הצדדים היפים יותר ויפים פחות של חיבת הקהל אך הם כבר משופשפים מספיק כדי לא להיבהל ולא מפחדים להתלכלך כשצריך. ובשביל סאטירה טובה לא רק שצריך להתלכלך, צריך להתפלש ולא רק בקוויאר תקשורתי כמו משתתפי "האח הגדול" ומארינה מקסימיליאן בלומין אלא ממש בזוהמה היומיומית של הקיום, ואפילו באפסות הרגעית שלך עצמך, כמו שרק ב"מצב האומה" יודעים לעשות.
ב"מצב האומה" אנחנו סוף סוף מקבלים את ליאור שליין כשזיעת מאמץ היתר שלו י?בשה והוא מצליח להיזכר, וכך להזכיר גם לנו, מה בעצם הוא נועד לעשות על המסך. גורי אלפי, מצדו, משיל מעצמו את כל המבוכה והעכבות ונמצא רק צעד אחד קטן לפני הפיכתו לכובען המטורף של הטלוויזיה הישראלית, עם הומור הזוי, אסוציאטיבי ואזוטרי בדיוק כמו שנכון לו להיות. ואילו אורנה בנאי חזרה לצחוק בחופשיות עם כל השיניים אחרי עונה של שרירי לסת קפוצים ב"ארץ נהדרת".
מדדי הרייטינג אמנם מראים שלמרות הלקטים התכופים, למרות שאף אחד לא באמת יודע מה בדיוק מאור כהן עושה בחיים, ולמרות ששני כהן עוד לא קיימה את מה שהבטיחו לנו, הקהל משתגע אחרי "ארץ נהדרת" (מעודדת בלונדינית, כבר אמרנו?). אבל ב"מצב האומה", לעומת זאת, בתוך חמש דקות מתחילת התוכנית אורנה בנאי כבר התעניינה אצל דב נבון ההמום, שמילא את משבצת האורח השבועי, אם "עומד לו", וגורי אלפי הציע לתת כמתנת עצמאות לפלסטינים קורס בפיסול בצק סוכר כי את המתנות שהם באמת צריכים תשתיות, ביוב, מים ואוכל - כולם במילא כבר יביאו להם (הייתם צריכים להיות שם כדי להבין).
בין אם מדובר בזה שקשת היא אכסניה אטרקטיבית יותר, בין אם באינרציה הישראלית של הדלקת הטלוויזיה אחרי ארוחת שישי, משהו בכל הפרמטרים האלו מסמא את הקהל הישראלי מלתפוס שימי שני עם "מצב האומה" הם הדבר הנכון בזמן הנכון. לכך אין אלא לומר שהגיע הזמן לפקוח את העיניים ולהביט לצדדים לא כדי לעשות טובה למישהו אלא כדי ש"מצב האומה" תעשה טובה לכם.