לפני 12 שנים, נהרג האמן מאיר אגסי בתאונת דרכים קטלנית באנגליה יחד עם אשתו ובנו. לאחר מותו, הועבר עזבונו למוזיאון לאמנות בעין חרוד, שם התחילו למיין את אוספיו הרבים: ספרים, יצירות, תמונות, מזכרות, מיניאטורות, גלויות ומצלמות ישנות. רק אז, באופן אירוני וטראגי כאחד, החלו במוזיאון להבין עד כמה גדול היה היקף יצירתו של אגסי.
נדבך עיקרי ביצירתו היה הפרויקט שכינה "מוזיאון מאיר אגסי", שמוצג בימים אלה במסגרת אשכול תערוכות על איסוף ואספנות שהעלה מוזיאון חיפה לאמנות. "הסיפור שלנו עם מאיר אגסי התחיל לפני 12 שנים, כשהחלטנו בעין חרוד לקלוט את הספרייה שלו יחד עם עזבונו האמנותי", מספר אוצר התערוכה יניב שפירא. "למרות שרבים שמעו על המושג 'מוזיאון מאיר אגסי', מה שגיליתי כשהתחלתי למיין את החומרים שלו הדהים אותי. החוויה היתה כמו פתיחת תיבת פנדורה במובן הזה שזה פתח עולמות רבים יותר משיכולנו לשער".
שפירא, בן 42, ששימש בעבר כאוצר הראשי של גלריית הקיבוץ בתל אביב, לא הבין בזמנו עד כמה עתיד אגסי להשפיע על עבודתו כאוצר. היום הוא כבר יודע לספר שלמרות שהוא מעולם לא הכיר את אגסי, המיון וההיכרות עם עבודותיו הפכו למורים לאוצרות הטובים ביותר עבורו: "אגסי היה אספן, הוא היה אוצר, אמן, מעצב גראפי, סופר והיסטוריון. הוא כתב באופן אסוציאטיבי ומלומד, וכך הוא גם יצר. לדעתי הכוח שלו זה שכל העבודות שלו עומדות בפני עצמן אבל בו בזמן נכנסות לקונטקסט רחב יותר, שנוגע לעבודה שלו כאוצר ויוצר כאחד," הוא מסביר. "אין בעבודות שלו פער בין המימד המעשי למימד המנטאלי והמטפורי".
"מכתביו של אגסי עולה מצוקה גדולה שנבעה מחוסר יכולתו לקבוע את זהותו כאמן", ממשיך שפירא ומצטט מתוך אחת מרשימותיו של האמן, "'איך אני יכול להיות מזוהה כאמן אם יש לי כל כך הרבה נטיות אמנותיות ואני מזדהה עם אמנים כה רבים?' זה מאד הטריד אותו, והפתרון שהוא מצא לעצמו, ב-1992, היה ב'מוזיאון' שייסד לעצמו".
"כדי להתגבר על מצוקתו", מפרט שפירא, "בדה אגסי עולם שבו פיצל את אישיותו שלו לשלוש דמויות: מו קרמר, דוד שטראוס וסוזן ליפסקי. לכל אחד מהם הוא הרכיב ביוגרפיה שלמה וכל אחד מהם התאפיין בתחום יצירה מובהק. דרכם הצליח אגסי לבטא את תחומי העניין המגוונים שלו.
"קרמר עבד עם רישומים. הוא היה אאוטסיידר, אוטודידקט ואינטלקטואל ויצר מאות רישומים של מה שכינה 'אמנות פריפריאלית'. מעבר לזה הוא היה פעיל בין שנות ה-60 לשנות ה-80 בארצות הברית. כך, אגסי הצליח להכניס את עצמו למסגרת התקופה הזו שעניינה אותו מאד.
"שטראוס, לעומת זאת, היה איש אמיתי שחי בקיבוץ רמת הכובש בו גדל אגסי. הוא לא הכיר אותו באופן אישי אך ידע שהוא היה ניצול שואה ושהוא אושפז במוסד לחולי נפש. דרכו עבד אגסי על אמנות של חולי נפש, אותה אגסי גילה בלונדון בתחילת שנות ה-80, וצייר בדמותו על דפים של ספרים.
"את הדמות השלישית, סוזן ליפסקי, הוא ברא כבת גילו ואף בדה מערכת יחסים שלמה ביניהם שהתבססה על חילופי מכתבים. שניהם - אגסי וליפסקי - התעניינו באספנות, בצילום ובמושג המוזיאון, והתכתבו על המציאות שמצאו בשווקי פשפשים, למשל תמונות המתעדות אנשים וצלמים אנונימיים".
לדברי שפירא, אחד המוטיבים המרכזיים שעולים מתוך הכתבים הרבים שנותרו בעיזבונו של אגסי הוא עניין המוזיאון ובאמצעותו הוא קשר את עצמו לאמנות הבינלאומית. "הוא התכתב עם האמנים שהשפיעו ועניינו אותו, ובהגיית התפיסה הקונספטואלית של המוזיאון שלו חקר לא רק את הפן היצירתי של האמנות אלא גם את הצד השיווקי, ובעיקר ההיסטורי. מאוד עניין אותו מה נשמר ומה נעלם מדפי ההיסטוריה."
בתערוכה בחיפה ניתן לראות חלק קטן מהמוזיאון שהשאיר אחריו אגסי, כולל החלוקה שהנהיג בו ל"מחלקות" שיווק, שימור, הפקה, חלל תערוכה, חנות, ספרייה, ארכיון, ספריה ואוצרות. מעבר לזה ניתן לראות חלק מהדיוקנאות העצמיים שאגסי נהג לצייר לפני שהכריז על הקמת המוזיאון.
"מבחינתי מה שמוצג עכשיו זה עדיין בגדר פלא," מוסיף שפירא. "העבודה שלו היתה סיזיפית ומקיפה כמו שלא רואים אצל אף אחד אחר. החיים בשבילו היו מרחב לאספנות, תיעוד, ומחקר, ומזל שכך, כי הוא בהחלט יירשם בדפי ההיסטוריה".