פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משחיר פנים

      יתכן שמתי שמואלוף צודק במאבקיו החברתיים, אבל ספר שיריו החדש "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" עושה מקלחת די.די.טי לשירה. יהודה ויזן פנתר לבן

      נדמה כי יותר מכל אדם אחר בזירת התרבות העברית העכשווית, מזוהה מתי שמואלוף עם המאבק המזרחי, עם המאבק הפלסטיני, עם מאבק הפרולטריון, עם המאבק ההומו-לסבי, עם המאבק הפמיניסטי ועם עוד כמה וכמה מאבקים אשר קצרה היריעה מלהכיל. אך יחד עם זאת, בשיר המעטר את גב ספרו החדש "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", הוא מפנה אל קוראיו בקשה הגונה בהחלט: "אל תגידו לי שהשיר שלי הוא מניפסט פוליטי". על כן, כמחווה של רצון טוב וכאות להסכמה, מן הראוי להימנע – לפחות בהתחלה – מלעסוק בפן הפוליטי-מניפסטי שבשירתו של שמואלוף ולפנות קודם כל למאפייניו הפואטיים גרידא.

      הבעיה הפואטית: שיעמום, השטחה, אונננות

      שלושה כשלים פואטיים עיקריים עולים מספרו של שמואלוף. הכשל הראשון שמזנק לעין כמעט בכל אחד משיריו הוא כשל הבנאלי, הש?חו?ק, אפשר לומר המשעמם. שמואלוף, עושה רושם, אינו מייצר דבר משל עצמו ושירתו היא שירת נער מתבגר ולאו דווקא אינטליגנטי אשר חוטא מעת לעת בכתיבה.

      כך עולה מהשורה המסיימת את השיר הפותח של הספר: "אז מה משמעות החיים, הוא שואל". כך זה נמשך בשירים בעמודים 16-15, בהם יפגוש הקורא צירופים כדוגמת "שברי זכוכיות / מוקלטים בוידיאו / של זיכרוני" או "שברים בראי השירה /... ניתן להוסיף צלקת על צלקת / הפצע כה עדין", וכדומה. הלאה משם, בעמוד 25, מנסה שמואלוף את כוחו בפרפראזה נוגעת ללב – "מה עושות האיילות כשהן מדוכאות / מה עושות האיילות כשהן נכבשות". בעמוד 34, לעומת זאת, הוא מנסה את כוחו בחריזה והדבר נשמע כך: "אל תאבדו אותי/ ברחוב המלוכלך/ לתוך הפשע, שמיד יהפך בלשונכם/ לציר הרשע". ובהמשך, בעמוד 40, הוא ממשיך לא לבחול בבנאלי והפעם בוחר לעשות זאת באופן אימפרסיוניסטי: "צל הערבסקות / נופל על נגב וגליל / נמים ההרים / שחור ים המוות". או בעמוד 44, שם השיר הוא דביק ומתקתק במיוחד: "מתגלגל במטבע לשון / על גבול גלויה מצהיבה / ורד פוצע ורד".

      אם נחזור מעט אחורה, בשיר המוקדש למשורר העיוור ארז ביטון (עמוד 35), שמואלוף מדגים לנו בחן רב, כפי שהודגם לנו בכיתה ו', אוקסימורון מהו – "צעקה כל כך שקטה / עיניים עצומות פתוחות לרווחה". חוששני שמלבד הדוגמא המשעשעת הזו לכשל הבנאליות שבו לוקים שיריו של שמואלוף, ישנו כאן כשל נוסף המאפיין את שירת הקובץ ואותו אכנה "פואטיקה של דיכוטומיה". זוהי פואטיקה של השטחה אשר שוללת ממושאיה את עצמיותם ומכפיפה אותם להגדרה חד משמעית שלעד נותרת תלויה בהיפוכם הגמור.

      בעמודים 13-12 אנו פוגשים בהנגדה מסוג זה בשני שירים שונים –"מדי פעם אני חצי להבה במלוא החשכה" – להלן, הנגדה סנסציונית של אור וחושך ושל החצי מול המלא. כך גם קורה בעמוד 19 בשיר שמתהדר בכותרת המצלולית להפליא "חצי דמעה מדימונה": "למרחבים לא בחרתי גבולות" – הפעם, מרחב מול גבול, וכמובן מבלי להגדיר מהו מרחב, מבלי לצקת בו תוכן. האם ניתן להגיע להגדרה מספקת או להגדרה כלשהי אך ורק באמצעות הצבת הדבר אל מול ניגודו? האם הקור הוא אך ורק היפכו של החום? המזרחי ניגודו של האשכנזי? האישה העדרו של איבר? גם מבלי לטעון לשלל כתרי המאבק החברתי שבהם מתהדר שמואלוף, סבורני שלא.

      הכשל הפואטי השלישי הוא הסכנה הארספואטית, או, במילים אחרות, ארספואטיקה כתוכן גרידא, אוננות אינסופית, תוצר השעמום ואין האונים מול א?ין הכתיבה. כבר בשיר הראשון פוצח שמואלוף בקלישאת המשורר המתאבד הנבובה – "ולא יודע שמשורר מתאבד כמעט בכל שיר ושיר". בעמוד 20 הוא ממשיך ביבבותיו הארספואטיות וכותב: "לא מזילה שורות / לא מנקה בעיפרון את הדמעות / לא יכולה באמת לכתוב את הסיוט". ובעמוד הסמוך – "על חודו של עיפרון שטוף שמיים / מתנדנדת / מחכה ש/ כדורי שירתה יעטרו מטרות במטווח". וכך זה נמשך לאורך הקובץ כולו.

      הבעיה האתית: אשכנזים טובים רק לכסף

      אך מלבד כל הכשלים האלה – ואיש לא יוכל לטעון שעד כה לא נעתרנו לבקשתו של המשורר שלא לקרוא את שיריו כמניפסט פוליטי – ישנו כשל נוסף בשירת שמואלוף, כשל אשר לדאבוני נפוץ ביותר בשירת ימינו ועיקרו שהוא נמצא מחוץ לשירה ובכל זאת נוכח בה. זהו הכשל האתי.

      רבים הם היום סופרי ומשוררי ארצנו המבקשים לחבוש את התרבוש או החיג'אב המזרחי בתקווה שזה ישמש להם כרטיס כניסה לחברה הגבוהה/הלבנה. אלה מקבלים על עצמם את תפקיד מזרחי/ערבי-המחמד ובכך אין כל חדש. יש העושים את אותו הדבר ונצמדים ל"אחר" שאינו גזעי או עדתי – "אחר" מגדרי, למשל, או כל "אחר" אחר שנעלה על הדעת. היצמדות זו ל"אחר" משתלמת וזוכה לתגמול. תעיד על כך, למשל, השורה הבאה בכריכה הפנימית של ספרו של שמואלוף: "הספר רואה אור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמניות בתל-אביב".

      בהמשך, בשיר בעמוד 46, המוקדש לעורך כתב העת "מטעם", המשורר יצחק לאור, כותב שמואלוף: "שיער לבן/ התרוצץ באוויר ניסה/ לדבר איתי/ 'מזרחית'...". אם הצלחתי עד כה לעמוד על עיקריה של פואטיקת שמואלוף, הרי שלובן שיערו של לאור מייצג את אשכנז (שכן שיערם של מזרחים אינו מלבין), ואילו שמואלוף, מצדו, מזהה היטב, כך נדמה, את ההתנשאות שגלומה בכל אותם אשכנזים התרים אחר מזרחי מחמד. אבל כאשר אלו מבקשים לממן את ספרו – או אז מסתבר שאין עם כל זה שום בעיה וגם רבינוביץ' יכול להישמע כמו בגדד.

      אולם לא את המאבק למען ה"אחר" אני מבקש להוקיע (לא באופן גורף לכל הפחות), כי אם את הרתימה הבלתי אחראית והשטוחה של השירה למאבקו של "האחר". כך, למשל, בשיר "כאן" (עמוד 57), כותב שמואלוף: "לא תבינו למה אני מתגעגע לבגדד / חסר את בירות / איך אירגע בדמשק / למה אני מלמד ברמאללה / ... התחתנתי באבו-דאבי.../ לא תדעו את שאיבדתי / באיסראיל." מעבר לשליטה הרמה בגיאוגרפיה ששמואלוף מפגין בשורות אלה, עושה רושם כי אין מבחינתו שום הבדל ממשי בין דמשק לאבו-דאבי, בין בגדד לרמאללה, וכן הלאה. כולם בכפיפה אחת, מי ששחור מתגעגע, כל המקומות זהים, כאילו שלעיראקים אין תרבות ומסורת עצמאית, לסורים, לפלסטינים וללבנונים אין עבר, מיתוסים ואמונות משלהם, ולאמירויות הערביות אין כל זהות ייחודית. אצל שמואלוף הכול נשטפים בנרטיב המזרחי המדוכא.

      זוהי צורת מחשבה אלימה ביותר, צורת מחשבה אשר פוסחת על הפרט, על האדם הבודד כשלעצמו ועל זהותו הייחודית על אין-ספור מאפייניה. וכיוון ששמואלוף מוכן לנהוג באלימות מעין זאת כלפי שותפיו ל"אחרות", אינני מופתע כלל מן האלימות והגזענות הלא אינטליגנטית שהוא מפעיל כלפי בני הגזע הלבן:

      "חבר שלי עזב אותנו / הוא משתעשע עם תודעות אשכנזיות" (עמ' 42)

      "הרמטכ"ל ששלח טילי קרב לתל-אביב / וירה במבוקשים ברחביה / הגנרל שאכל גפילטע ועינה אשכנזים/... לבן זועם מבעד לחומה." (עמ' 49)

      "את שומעת אימי / חולדה לבנה שבעה / שכנעה את המפקח / לאכול ביחד עם הקבלן / להאכיל את הפוליטיקאי / לשכב עם השופט / ולשטח את ההיסטוריה של האנשים." (עמ' 54)

      "ואל תגידו לי שהשיר שלי הוא מניפסט פוליטי / כשאין לכם מושג על עוול, אז הנה קצה חוט/ אני רוצה פיצוי מבנק ישראל / לפלסטינים, למזרחים, לנשים, להומו-לסביות" (עמ' 58)

      אינני סבור כי יש להרחיב ביחס לדוגמאות אלו, וודאי שלא לנתחן כשירה. במקום זאת, אבקש לשאול אודותן מספר שאלות. אם כן, מהן בדיוק תודעות אשכנזיות? האם יש לענות כל אשכנזי באשר הוא? האם אין חולדות חומות, כסופות, האם אין קבלנים, פוליטיקאים או מפקחים הגונים? ואם הם אינם הגונים, האם הם בהכרח אשכנזים? וכמו כן, את מי יפצה בנק ישראל במקרה שפלסטיני יכה את אשתו עד זוב דם לאחר שזאת יצאה מן הבית או, גרוע מכך, יצאה מן הארון? והאם ומדוע מבקש מתי שמואלוף לתבוע בעלות על העוול? האם רק ה"אחר" יודע עוול מהו? היש אדם ולו פטור מעוול?

      אך מעל לכל, השאלה העיקרית שמעלה ספרו של שמואלוף היא האם פעיל פוליטי-פואטי כמוהו, אשר דיוקנו ודיוקנם של בני מינו שורטט היטב בשיר הפותח את הקובץ ("הוא חבר של כל העורכות / של כל העיתונאים / של כל הסופרים / ואפילו של כמה אמנים מרכזיים, שלא לדבר על מוזיקאים / עובד באחת ההוצאות" וכו'), צריך לעסוק בכתיבת שירה, שעה שכל מילותיו משחירות את פניה?

      מתי שמואלוף, "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים", עורך: ראובן מירן, 59 עמ' // נהר ספרים