קציר דמים

בסרטו החדש "דז'ה וו שיוצא כעת בDVD", חוזר ניל יאנג אל ימי המחאה של שנות ה-60, עם עירק בתפקיד וייטנאם, ומראה איך נראה אמן לא שבע

חמי אוזן
11/02/2010

Let's impeach the President for lying
And misleading our country into war
Abusing all the power that we gave him
And shipping all our money out the door

עוד בוואלה!

נפגעתם במהלך נסיעה באוטובוס? מגיע לכם פיצוי

בשיתוף zap משפטי

זעם אמנותי בדרך כלל נקשר באופן היסטורי לנעורים. החיפוש האינסופי אחרי הצדק, הצורך הבלתי נשלט לצעוק, למחות, להוקיע ולבטא שונות ואחרות, היה מאז מעולם נחלתם של אלו שהתבגרו לתוך העולם הזה והיה להם את הכישרון לנסח את המצוקה שלהם לכדי יצירה. עבור לא מעט מוזיקאים, חוק הטבע הבלתי כתוב הזה הסתיים באלבומים מוקדמים מוצלחים. אחר כך מגיעים תקליטי התברגנות חכמים אך מתונים, ומשם הדרך אל ההתבהמות והצדקנות היא קצרה, קצרה מאוד.

ב"דז'ה וו", סרטו החדש של ניל יאנג, מוכיח האמן הוותיק הזה שני דברים לגבי המיתוס שלעיל: א. שזה רק מיתוס, מיתוס שאולי תקף לגבי אמנים ישראלים עשירים כמו שלמה ארצי או שלום חנוך, אמנים שלעולם לא יהיה להם אומץ לנסח שיר כל כך בוטה כמו בקטע הפתיחה, גם כשהם רואים הרבה יותר ילדים מתים בהרבה יותר מלחמות שקריות ממש כאן אצלם ולא בעירק. ב. שנפש סוערת באמת, נפש של אמן שלעולם לא נחה, גועשת גם בגיל 64. אולי זו הסיבה שגורמת ליאנג לייצר עדיין מסמכים מוזיקליים מעניינים, ובסרט הזה תוכלו לקבל הצצה נהדרת לנפש המיוחדת הזו.

ככה עובד אמן מעורב

קצת רקע: להבדיל מאמני המיינסטרים הישראלים המוכרים לנו, המלחמה בעירק לא תפסה את ניל יאנג אדיש. המתים הרגו אותו, ופעם אחת, כשראה כתבה שמקשרת בין כמות הפצועים להתקדמות הרפואה בנושא, לא יכול היה יותר לשאת את הזוועה. במהירות הבזק, אפילו ביחס לאלבומים המהירים שהקליט בעבר, יאנג יצר תקליט ספונטני עם מסרים הכי גולמיים שיש, בדיוק כמו בשיר שהובא לעיל. כך נוצר האלבום "Living With War" - אלבום שיכול היה להיות גם האלבום שלנו, הישראלים, על החיים שמשלימים עם המלחמה שהם רואים בטלוויזיה והשקרים הקבועים שמובילים אליה.

מאוחר יותר, לצורך מסע הופעות ספציפי לאלבום, יאנג אסף את חבריו הישנים לקרוסבי, סטילס ונאש, ויחד הם שילבו את שירי האלבום הקשה מ-2006 עם השירים הנצחיים שלהם משנות ה-60 וה-70 – ניסוי מדהים של פתיחות שנוסה על קהל חריג ומיוחד: דרומיים פטריוטיים, עיתונאי שעבר את המלחמה יחד עם הלוחמים, אימהות שכולות וחיילים פגועים נפשית. יחד איתם, יאנג יצר סרט עוצמתי, שבכלל לא נראה ולא ערוך כמו סרט הופעה רגיל.

יאנג מגלה בו רגישות יוצאת דופן כלפי האחר, בטח אלו שסבלו מהמלחמה המרושעת בעירק. יש בו כבוד ומגע אנושי שלא גורע מאומה מהאמירה האנטי מלחמית שלו, אותה הוא לא מפחד להביע גם במקומות הכי לא פופולריים אליהם הוא מגיע (הסצינה בה הוא מנגן את השיר "בואו נדיח את הנשיא" היא אחד משיאי הסרט).

המחאה של אז מול העוולות של היום

ההתנגשות הזו יוצרת סרט מרתק, וגם אם שמו מגיע מהאלבום הטוב ביותר שיאנג הוציא עם קרוסבי סטילס ונאש הוא רחוק מלהיות מסטיק נוסטלגי. להיפך. אם כבר דז'ה וו, הוא מכוון לאותה מחאה שהוא וחבריו ביטאו נגד מלחמת וייטנאם. הקישורים לעבר, גם אם הם מוגזמים ומייחסים תרומה גדולה מדי לרביעייה במאבק האנטי מלחמתי לפני 40 שנה, נועדו קודם כל לספק הצדקה - קו ישיר שעובר בין מחאה שהיום כולם מבינים שהיתה צודקת לבין המחאה הנוכחית נגד האלפים שמתים לחינם בעירק, קשר ברור ודמיון גדול בין אותה התנגדות לעוולות הסיקסטיז שהפכה עם השנים לסמל לשינוי חיובי לבין ההתנגדות הנוכחית.

אם תרצו, "אוהיו" מהימים ההם הוא החותמת ל"בואו נדיח את הנשיא" – שיר שהיום קשה לכם לעכל, אבל מהר מאוד תבינו כמה הוא היה מוצדק. בין לבין, יאנג וחבריו מספקים בסרט טעימות קצרות מהשירים הישנים בהופעה המחודשת, אבל כאמור זה בכלל לא סרט הופעה. זה סרט על אמריקה, ואולי גם סרט עלינו, בטח כשמקשיבים להמשך השיר:

Let's impeach the president for hijacking
Our religion and using it to get elected
Dividing our country into colors
And still leaving black people neglected



" דז'ה וו - CSNY"
49.9 ¤
MNC יונייטד (96 דקות)

  • ניל יאנג
  • ד'זה וו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully