על אף העונה המאכזבת למדי של "ארץ נהדרת", עדיין יש לתת לתוכנית את הכבוד הראוי לה על היכולות של יוצריה לזהות תופעות חברתיות ותרבותיות. גם בעונה בינונית בסטנדרטים של התוכנית היא הצליחה ליצור את מומי ואת ליטל מעתוק, שכבר הפכו לקלאסיקה, את הפרודיה המשעשעת על טל ברודי, ולמרות כל אלה, נדמה שאחת ההברקות הגדולות של העונה נוגעת לדמותו של עודד בן עמי, מגיש המהדורה "שש עם..." המוצג כעוגייה גדולה ועגלגלה, ודמותו מהווה המשך ישיר לאבחנות המדויקות של יוצרי התוכנית ולביצוע המיומן של מאפריה.
קהל היעד: המותשים
על פניו נדמה שההקבלה לעוגייה היא מעט מוזרה וקיצונית, אך מבחינה חיצונית היא בהחלט מתבקשת. פרצופו הענק והמעוגל של בן עמי אכן מאופיין במימדים מפתיעים, ונדמה ששתי עיניו הקטנות מבצבצות להן כמעין בליטות קטנות בסופגנייה שמנמנה, אך כמובן שעוגייה היא יותר מצב רגשי מאשר מאפיינים פיזיים. עוגיית בן עמי מייצגת את כל המרכיבים של תוכניות החדשות של שעות הערב המוקדמות, שמתקשות לזגזג בין אקטואליה לבידור, בין רצינות לקלילות, והעיסוק בכל אחד מהנושאים נעשה באותה שטחיות ומתקתקות (להלן עוגייה).
זו לא המהדורה המרכזית, שנדרשת להגשה ממלכתית ולעיסוק בנושאים החשובים והמהותיים, ואלו לא תוכניות הבוקר שיכולות להרשות לעצמן לרכל, לקשקש ולברבר על נושאים ריקניים. למהדורת אחר הצהריים, של שעות הביניים, נדרשת גרסת ביניים. התוצאה היא לא זה ולא זה, משהו ללא מטרה מוגדרת שנעשה כבדרך אגב, ונדמה שגם נקודת המוצא של יוצרי המהדורה היא שהצופים, שחזרו זה עתה מהעבודה או מנסים להשתלט על עדת ילדים צווחנים, לא באמת מרוכזים או ממוקדים. וכך קולו של בן עמי רק מהדהד לו ברקע בסלון, ומבטיח לכל המהססים שבהמשך מצפים לנו נושאים אחרים, קלילים יותר, כמעין פרס לו ראויים כל אלה שצלחו את המהדורה עד סופה.
ילדים, לא לריב
החידוש האחרון של "שש עם.." משנה מעט את הגישה העצלה והלאה. בפינה "מתגוששים" (עם דגש על השש) דנים שני פובליציסטים על שלושה נושאים בשש דקות, בפורמט שמועתק מ"יציע העיתונות" (שמועתק מתוכנית אמריקאית) ומאפשר דיון קצר ושטחי בכל נושא שעומד על הפרק, בין אם זו סוגיה ביטחונית (בה עסקו בתוכנית אתמול איתן בן אליהו ורן אדליסט) כבדת משקל או הופעה של קובי פרץ. הוויכוח על כל נושא נמשך שתי דקות קצרות, והשעון מתקתק כל העת ברקע, על מנת להזכיר למשתעממים שהשיחה המרתקת אוטוטו עומדת להסתיים, בהבטחה שמיד יגיע הגונג המיוחל ויתחיל לו ויכוח נוסף, שגם הוא יהיה עקר, ושגם הוא יסתיים עוד שתי דקות.
למעשה אין מדובר בדיון או בעימות, כי אם בוויכוח שנעשה רק לשם הוויכוח, ויוצר טלוויזיה אלימה שמקדשת את אלה בעלי הקול העוצמתי יותר ומיומנים בשליפת סיסמאות מתלהמות (קופמן עשה מזה קריירה). אלא שגם כאן מתייחסת "שש עם" לצופים כאל ילדים חסרי סבלנות, ופה באות לידי ביטוי יכולותיו הקסומות של בן עמי: המיומנות להתייחס אל כל אותם נושאים באותה גישה לא מחויבת, עם אותו טון דיבור סלחני ומצועצע. התוצאה היא לא ארוחה מלאה ומזינה, אך גם לא עוגה המוגשת כמנה אחרונה מתוקה ומתגמלת. זו פשוט סתם עוגייה, קטנה ועבשה.