פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קאמבק לא מאסיבי

      למרות החסרונות של אלבומם הראשון זה שבע שנים, איל רוב חושב שמי שזוכר איך זה לצאת ממסיבה לצלילי מאסיב אטאק לא יוכל לוותר עליו

      המיתולוגיה סביב מאסיב אטאק, והיתה פעם כזו, גורסת כי מתישהו, לקראת סוף הניינטיז, ההרכב שאחראי לשני אלבומים ראשונים מעולים החל לחרוק - ולאו דווקא שיניים, כמקובל במסיבות של העשור ההוא. המהדרין אומרים שזה לא אותו הדבר מאז שמאשרום פירק את השלישיה ונעלם (לא לפני שביקר כאן בארץ לסט תקלוט) ודל נג'ה – הלבן מבין השניים – החל לאכול סרטים ולצלול לעולמות מסויטים ופחות מובנים ממילמוליו המונוטונים. תוסיפו לזה את מספר השנים שרק גדל בין אלבום לאלבום, בחירת סולנים בנאלית ועצלות אינהרנטית שפעם היתה חיננית וקולית והופה, מאסיב עוברים לספסל האחורי של המוסיקה.

      גם שמות האלבומים מספרים את הסיפור. ציור ראשוני ומופלא של "קווים כחולים", "הגנה" עליהם, התבצרות קודרת ב"קומת הביניים" ומשם טיפוס יגע כזה של זקנים ל"חלון המאה". מאסיב אטאק, הרכב (לא להקה) אשר בתחילת דרכו כונן אירוע מוסיקלי בכל אלבום שלו, הפך לפיהוק ועוד כזה מהסוג הגרוע ביותר: מהורהר משיעמום.

      אלבומם החמישי (למען שמם הטוב, נניח לפסקול Danny The Dog) מגיע לאחר שבע שנים. במציאות של היום, שבע שנים משולות לעשרים ואחת במציאות של סוף המאה הקודמת – השנים בהן מאסיב פרצו. במהלכן של שבע השנים הללו, ספק אם מישהו עוד חיכה למוצא פיו של דל נג'ה, בטח לאחר נקודת השפל של אלבומם הקודם.

      החדשות הטובות הן שבניגוד ל-"100th Window", ב-"Heligoland" לא תמצאו את שינייד אוקונור. גם חזרתו של הוראס אנדי - הזמיר הג'מייקני שאוהב להבהב בקולו ושהיה אחד מערכי המותג מאסיב אטאק - אל מרכז הכובד הווקאלי העלתה באוב איזה גירוד של צפייה. אך יותר מכל היה זה האישור כי לא מדובר שוב בפרוייקט סולו של דל-נג'ה אלא שגם שותפו לצמד, דאדי ג'י, חזר מהחופשה לעיניינים. הסינגל הראשון בו שניהם אוחזים במיקרופון, "Splitting the Atom", החזיר את המשמעות של המילה "מאסיב" להרכב. זה שבא אחריו, עם הופ סאנדובל – אולי השיר הטוב ביותר באלבום הזה – והקליפ הפורנוגרפי והעצוב שלו החזירו במשהו את האמון בנציגי בריסטול שלא עונים לשם "פורטיסהד". אין ספק, מאסיב עדיין יודעים דבר אחד או שניים על הייפ (דיימון אלברן גם הוא ברשימת האורחים) והאלבום החדש מראה שהם עדיין זוכרים דבר אחד או שניים על מוסיקה.

      עטיפת האלבום "Heliogoland" של מאסיב אטאק (יח"צ)
      תקשור רופף עם המורשת שממנה הם הגיעו. עטיפת האלבום (צילום: יח"צ)

      אמנם כאלבום "Heligoland" חסר את הציפוי המבהיק והמעושן שתמיד היה נוכח באלבומיהם הטובים של מאסיב, אך הוא מצליח לנפק כמה רגעים טובים וחדשניים - וזה עדיין מעניין לשמוע. חותמת האיכות של מאסיב תמיד התאפיינה ביצירת אופק מוזיקלי דאבי בבסיסו שמטפס הלאה, לעולם מוקפד, עשיר ושאינו מתנגש עם יתר השירים באלבום. באלבום הנוכחי יש איזה תקשור רופף עם מורשת הסאונד-סיסטם שממנה באו אבל גם היא בעיקר נוסטלגית ובאוזני המאזין, זה שחווה אותם בזמן אמת.

      המפגש בין מאסיב לבין טונדה אדבימפה מ-TV on the Radio , בשיר "Pray For Rain", עומד בסטנדרט הגבוה אך כושל ביצירת שיר שייקח אתכם למקומות בהם להקת האם של טונדה היתה באלבומם האחרון. עדיין, זה רגע מרשים, מרגש בקצהו, לפתיחת האלבום.

      מארינה טופלי-בירד זוגתו של טריקי דאז ואחת שהסתובבה די הרבה בחוגי ה-Wild Bunch בבריסטול של שנות ה-80' אמנם לא מביאה משהו חדש לקדירה אך שיר אחד מצוין שלה, "Babel", ממשיך את התנופה של האלבום. יחד עם לטיפת קולה, שתמיד מחתל מזימה בקצהו, מאסיב חוזרים קצת לגרוב עם תופים די ג'יי שאדו סטייל, שמנומרים בקלידים האלו שהגדירו ז'אנר שלם בניינטיז - נדמה לי שקראו לו טריפ-הופ. השיר השני בו היא משתתפת נעצר על שעמום יתר.

      הוראס אנדי, בניגוד אליה, לא מאכזב ומצלצל פעמיים בשני השירים. כמה ש"אטום" הוא שיר טוב, דווקא השיר השני, "Girl I Love You" הוא זה שבו ממריא אנדי עם קולו המזוהה בעין הסערה השקטה, שמאסיב אוהבים לחולל סביבו. רגעים כמו "Man Next Door" מפעם וגם כמה מ-"Blue Lines" נזרקים כלאחר יד לתוך השיר הזה. מאסיב עשו לו גם רמיקס מעולה שמסתובב ברשת.

      הממתק מגיע בסוף

      נקודת הרפיון המשמעותית הראשונה נרשמת עם "Flat Of the "Blade יחד עם גאי גרייוי. שיר סתמי שמחוויר לעומת הבומבה שהופ סאנדובל הביאה כאן עם Paradise Circus. שיר כל כך טוב, שמזכיר שסאנדובל סתם התבזבזה על כל מיני שעטנזי שוגייזים במקום אשכרה לעשות מוסיקה מרגשת כמו שיש בה. היא מחזירה את האלבום למסלולו, אל עבר עוד שקיעה שמאסיב אוהבים לצייר בצבעים הקודרים של דל-נג'ה. דווקא השיר "Saturday Come Slow" עם אלברן – פוטנציאל לחומר נפץ שאכן מומש בעבר עם דל-נג'ה – מסתיים בעוד שיר של דיימון אלברן. מרגש, חמוד אבל לא כזה שמגיע לקרסוליהם של השירים מ-The Good The Bad & The Queen. נחכה לגורילאז.

      השוס האמיתי, זה שהשם מאסיב אטאק על כל המשתמע מכך מקועקע בו ,הוא השיר האחרון שלבדו שווה את ההאזנה לאלבום הזה, שיר שיותר מהכל מזכיר את דיימון אלברן במסיכה של מאסיב אטאק. Atlas Air הוא החוליה המקשרת בין עברו המפואר וההווה הלא ברור של ההרכב הזה. יש בו מוזיקת אווירה כמו שרק מאסיב יכלו פעם להמציא, והרפטיטיביות המהפנטת והמוכרת שלהם חוזרת להלום וזה נעים. נעים ומרגש. שני דברים שצריך משיר בסופו של יום. ואם זה מגיע בסופו של אלבום, אשרינו. לא בטוח שהיה שווה לחכות שבע שנים לשיר כזה אך משהגיע, אלו שעוד זוכרים איך זה לרדת ממסיבה לצלילים של מאסיב אטאק חייבים את זה לעצמם. השאר יכולים ליהנות עם הוט צ'יפ.

      מאסיב אטאק, "Heligoland" (הליקון)