די אנטוורד מראים לרוני סופרסטאר איך עושים את זה נכון

מסר לרוני סופרסטאר: ככה עושים את זה, ככה ממציאים סיפור מסגרת, ככה משתלטים על האינטרווב. שני הקליפים של Die Antwoord – הדבר הכי חם שיצא מדרום אפריקה מאז נלסון מנדלה – הגיעו לכל מקום, וזה על אף העובדה שהמוזיקה שלהם היא משהו מעניין וחדש לגמרי (סוג של רייב-יורו-טראשי עם גנגסטה ראפ) ושהאסתטיקה של הקליפים שלהם לקוחה במלואה מעולמם של לארי קלארק והארמוני קורין ומלאה בנכים, קטועי גפיים ויצורים מעוותים שונים.

בהמון בלוגים וטוויטים נשאל האם מדובר במוזיקה של ילדי גטו אמיתיים, אך ערך ההפקה, איכות הקליפים ולבסוף גם הימצאות הלוגואים של פומה וייגרמייסטר באתר הסופר מושקע של Die Antwoord לא השאירו מקום לספק שמישהו עם לא מעט ירוק עומד מאחורה. אך זה לא צריך להרוס את הכיף – כמו שכתבתי פה בעבר עם עידית פרנקל, אני בעד המגמה של תאגידים המקדמים תרבות שוליים.

אחרי מה שקרה באח הגדול, אני מצפה לראות הולגרמות בכל מקום. בראש שלי ככה מלצרים צריכים לקחת הזמנה וככה אנחנו צריכים להופיע בארוחות משפחתיות. נדמה שסי-בג מסכים איתי, אחרת אי אפשר להסביר את הרימיקס העתידני הזה שהוא עשה להיפ-הופ של ג'וס אלים.

איי-טראק מחזיר את החברים של וויזי לסביבה הטבעית שלהם וגורם להם להישמע אפילו יותר ערסים מתמיד. אולי זה מה שקורה כשאנשים נמצאים על דיאטת שמפניה במשך 24 שעות. אישית, אני הולך לנסות את זה בסוף השבוע הקרוב, רק שלשמפניה אני מתכוון להוסיף עוד כמה דברים קצת פחות מבעבעים.

לקרוא לאלבום החדש של הנייף "פלופ" יהיה אנדרסטיימנט. כזה חרטוט יומרני וחסר מעוף כבר המון זמן לא שמעתי, וכשחושבים על רמת הציפייה שליוותה את בוא הריליס, הסטירה היא כפולה. למזלנו, בסוף האלבום הם הכניסו שלושה קטעים ראויים שמרמזים על כך שהם לא איבדו את זה ושבאלבום הבא – שבתקווה לא יהיה פרויקט אופרה מקושקש כמו הנוכחי – הם יספקו את הסחורה. קבלו את אחד מהקטעים המוצלחים ונסו להתחמק מהשאר.

ילדים אוהבים לימונדה. לפעמים הם מוכרים אותה בכדי ללמוד את הערך של השקל; לעיתים הם סתם מצחקקים בטיפשות כשהם לוגמים ממנה. כך או כך, לימונדה עושה טוב לילדים ובדיוק בגלל זה ההרכב הנ"ל קרא לעצמו על שם המשקה הפופולרי והכניס למוזיקה שלו את כל מה שצריך בכדי לחיות את השם: אלקטרוניקה, אינדי וסימפולים חמדמדים.

"Paper Dolls", האלבום החדש של הברונטס, יצא כבר לפני ארבעה חודשים, אך מסיבה לא ברורה הוא ישב לי על ההארד דיסק והתעלמתי ממנו לחלוטין. אולי זה בגלל שכל פעם שהתחשק לי לשמוע Twee פניתי ישר להלן לאב - הרי אף אחד לא באמת מנצח אותה. מסתבר שקצת פישלתי כי מדובר בריליס ממש כיפי ומדבק. לא נורא, בזכות מריחת הזמן הברונטס מקבלים מקום של כבוד בפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים", ומי שלא מכיר אותם עדיין מקבל את ההזדמנות ללעוס מסטיק לצלילים שלהם.

זוכרים את לאלי פונה? אז הם חוזרים. ולא, בשש השנים שעברו מאז הריליס האחרון שלהם הם לא למדו כלום. נאדה. הם נמצאים בדיוק באותו המקום, רק שהיום זה קצת פחות מרגש מפעם. מה שכן, זה עדיין ממש יפה.

כמו כל הלהקות של הצ'יל-ווייב, גם דלטה מירור הם ילדים שגדלו על האינדי של שנות ה-2000 אך בסופי השבוע לקחו MDMA במועדונים, והמוזיקה שלהם מתאימה בדיוק ליום הקשה שמגיע אחרי הלילה ההוא, כשכל השרירים כואבים והמצב רוח בקאנטים. בשיר הזה הדאונריות קופצת מדרגה כי מדובר על בחורה שמחוברת למכשירים ולא יכולה לצאת החוצה, כי אז היא תמות. הפי הפי ג'וי ג'וי.

הטרנדים העתידיים שואלים "את יודעת שאת הבחורה היחידה שאי פעם האמינה בי?" ואני עונה בשמה שברור, שנשמע שהם בכלל לא מאמינים בעצמם, אז למה שמישהו אחר יאמין? די כבר, חוסר ביטחון זה הכי לפני חמש שנים. גברים צריכים לתפוס ביטחון, אבל אם זה לא קורה, שלפחות יפילו עלינו שירים מעולים כמו "Eyes From Heaven".

האיש היחיד שמחזיק ילדים משל עצמו ושאני מכבד הפנה אותי לשיר הזה והטענה שלו היתה שזה "באמת" מה שהילדים אוהבים. כלומר, שהוא משמיע את "Birds of Prey" לפעוט שלו ושהשיר מיד מנקה לו את הראש ומכניס אותו לחלומות. זה פשוט – הילד שלו ממש בקטע של להקות כמו נאון אינדיאן וממורי טייפס, אך כשהוא משתולל וזורק צעצועים בכל הבית, הוא עושה זאת לצלילי פוסט-Pאנק, ו-Psychobuildings הם היחידים שמצליחים לאחד בין שתי הקצוות האלו באופן מוצלח.

ה-U.S. Girls הן לא באמת בנות אמריקאיות טיפוסיות, אך בכל יום נתון אני אבחר אותן על פני הבימבוז שיוצאות לספרינג ברייק או על פני הגווידטס של ג'רזי שור (חוץ מג'יי-וואו, כלפיה יש לי רגשות אמיתיים). הן עושות נויז; יש כאלו שיגידו ארט רוק. הן שרות בקול נמוך ורק מחפשות אקשן, מכל סוג שהוא. הלוואי והן יהפכו למודל לחיקוי – זה ממש ישפר לנו את העולם.

בעצם, העולם שלנו כבר מתקדם לקראת שיפור. כל סינגל חדש של ג'ואנה הוא צעד נוסף לקראת המטרה, ואחרי ששבוע שעבר קיבלנו את "81" המצוין ובעל הסאונד ההו-כה-מוכר, עכשיו מגיע אלינו "Good Intentions Paving Company" הכולל שבע דקות מבריקות של ג'ואנה ניוסם מסוג חדש, סוג שמאחד את ג'ואנה הישנה של "The Milk-Eyed Mender" עם הג'ואנה הארטיסטית של "Ys" – שזה אומר שיר פופ על פסנתר, שבנוי כמו יצירה קלאסית, עמוס שכבות ומרשים למדי.

שני מוזיקאים גדולים למדי הסבירו לנו בעבר שאין דבר חשוב מ-"Repetition". הראשון הוא מארק אי סמית', שבאחד מהשירים הכי מפורסמים של הפול, "Repetition", מסביר למה חזרה במוזיקה היא דבר מהותי. השני הוא ליל' וויין, שאמר שהדבר שהפך אותו לגדול זו החזרה והחזרה בלבד – שבזכות החזרה הוא לומד דברים, מפנים ומבצע טוב יותר. כשלאב איז אול כתבו את "Repetition" הם בטח קרצו לסמית', לא לוויין, אך בניגוד לאג'נדה הברורה של שתי האופציות, הם יצרו שיר אהבה על לב שפועם חזק ובמחזוריות ובזאת הוכיחו שהם לא Pאנק ולא גנגסטה-ראפ; הם סתם שוודים.

קצת מוזר שהאלבום של גיגי הגיע דווקא עכשיו ולא המתין בסבלנות לקיץ, היות ואין משהו שמקרין יותר שמש ממנו. הוא מתוק, סיסקטיזי, חמוד ומשעשע. בנוסף לכל אלו, הוא גם אחד מהריליסים המוצלחים של הרגע. בתקווה, הוא יגרום לבחורות להתלבש עם חצאיות קצרות גם בימים קפואים אלו – ואם הן יצטננו, אני בטוח שיש לא מעט בחורים שיסכימו לטפל בהן.

"הוא הלך" שרות הויויאן גירלס בקאבר המקסים הזה לשאנטלס. לדעתי, הן שרות עליי, אבל הן לא צריכות לקחת את העזיבה שלי באופן אישי מדי. זו לא אשמתן שהבחורה מ-Die Antwoord היא הדבר הכי לוהט (ופריקיש) בעולם, שג'ואנה ניוסם חזרה, שה-U.S. Girls מגניבות מהן ושעמוק בפנים אני עדיין חולם על ג'מינה פרל, ג'ורג' פרינגל, ג'ני לואיס ולילי אלן. הלכתי, כן. אבל כדאי להן להתגבר, כי נראה שייקח זמן עד שאחזור לחיקן.