"אש אנד בלוטי"

הווידיאו "תוכנית הסריגה של אש ובלוטי" הוא שיתוף פעולה בין שני האמנים גיל יפמן ויריב ספיבק. זהו היתוך בין שני עולמות שיוצר חוויה טלוויזיונית קיצונית. זהו עולם של זיפזופ בילט-אין, שבו המדיום הוא המסר, שבו המשמעות היחידה היא לצרוך פאן טהור שגורם לך לרצות לראות עוד ועוד. שיתוף הפעולה יצר התכה בין שני היוצרים, ובין הסריגה לווידיאו. נעשה שימוש בפורמט הטלוויזיוני כדי להרוס אותו, כדי ליצור כאוס. הסריגה יוצאת מכלל שליטה, הופכת למיצג, לפעולה נוירוטית שחוזרת על עצמה.

בתהליך העבודה הוסר רוב הטקסט שהוכן עבור הוידיאו, מתוך ניסיון ליצור חוויה מזוקקת המתעסקת בפני השטח. נוצרה מסיבה הזויה ושרוטה בה כל אחד מוזמן לחשוף את הסטיות שלו ללא עכבות, כמו תוכנית ריאליטי שמבקשת ליצור אנטיתזה להתנהגות נורמטיבית ומחפשת את נקודות הקיצון.

לפני שלושים שנה בערך, כששיר בשם "תפילין", שפורסם במגזין ספרותי, עורר את סגנית שר החינוך דאז, מרים תעסה גלזר, לכנות את המשוררת בכינויי החיבה "מופרעת" ו"בהמה מיוחמת", יתכן שמיזם השידוך הארטיסטי בין כיפה לציץ היה מעורר שערורייה זוטא מעל לאי-אלו במות.

אבל בימינו כבר לא מתים מאהבה, רק ממחלות מין. האמנות מרשה לעצמה להתפלש ולהתמרק בקקי, לדגדג פרות קדושות, להתערטל בפרהסיה אבל לא טורחת להזמין אף אחד למסיבה, למעט כמה מאנשי שלומה וסוחרי יופי חסרי חוש טעם וריח. מול הדימויים המנוכרים והמופשטים, חסרי הליבידו, שמצמיחים בני ובנות הטובים שיכולים לצלוח שנים רבות של חוסר יציבות כלכלית, שיודעים להאמין בעצמם ולזכות עצמם בתואר המופלא "אמן" בטרם עמדו על דעתם, שיודעים לפענח את שפת הסתרים של כתבי האמנות, שתובנתו לאסתטיקה מופשטת, שיודעים להתנהל בנחת ובנימוס בשדות הפוליטיקה הבורגנית והמאופקת – מול הדימויים שמייצרים אלה אין לציבור הרחב, שצורך דימויים מהירים ומרהיבים ככל שיחשק מול מסכי הטלוויזיה, הקולנוע והאינטרנט, כל עניין במשחק הצעצועים של הרגישים בבני הטובים.

אלו שדבקים בהגדרות ולא טורחים לעמוד על מהותן המשתנה יצקצקו ויאמרו שאותם המונים שמבכרים בידור על פני אמנות הם נבערים, חסרי תרבות ודעת. אבל אלו שלא מהססים להסתכל ללבן בעיניים יידעו שההמונים צודקים: אין תשוקה בשדה האמנות הפלסטית, שמוכרת את נשמתה מרצון לשלטון ההון ערל הלב. ההתמסרות הבוטה הזו מזדקרת מול העובדה שיותר מאי פעם לאמנות יש מנדט לשאול שאלות נוקבות, להציב מראות מכאיבים, לנסר ולחבל בסדר הקיים, אבל בשל הקרבה התרבותית והמעמדית בין בעלי ההון הסימבולי והממשי לא נמצאים בקרב האמנים כאלו שיעזו להרחיק לכת ולהצביע בגלוי על השחיתויות החשופות, הגזענות והשוביניזם במעוזי האמנות או להציב מראה לעגנית מול המצנטים, כפי שהיה נהוג בעבר, ללא שימוש בציניות פוסטמודרנית מסורסת מבית. למרבית האמנים היום אין בקבוקי תבערה בסטודיו. הם גדלו בחיקו החמים של הממסד, מוגנים מזרועו החמסנית והמדכאת, לא חשו על בשרם חוסר צדק נוקב ,משפיל, שיטתי וחסר מוצא, לא חשו רעב אמיתי, רעב לחיים שנראים רחוקים מהישג יד, רעב לחיים של סיפוק ונחת חומרית ורוחנית. המאבק של בני הטובים הוא אישי, לא חברתי, האמנות אוטיסטית , נטולת הקשר (למעט הקשרים פנימיים במעגל סגור), לא מבקשת ליצור מגע של ממש, לא מבקשת לענג ולהתענג, לא מבקשת לנהל דיאלוג, לא מבקשת להרעיד לבבות.

ההמונים צודקים. התשוקה מצויה היום היכן שיש ממון ואגו. שם טורחים המעצבים הגרפיים, הצלמים, העורכים ושאר היוצרים להרהיב , לדייק, ליצור סיפור בתמונות, צליל ודיאלוג, לדבר בשפת הצופה המדומיין, ההוא מהרייטינג.

הצופה המדומיין הזה הוא פרי ראייתם הצרה, מטבע הדברים. המזרחים שרים ברגש, האשכנזים מדברים בסאונד בייטס ויש להם חיי נפש מפותחים, לנשים יש כוס ואישיות רופסת או דעתנות מבהילה בחליפה גברית, מסעודה היא משדרות ודנה ספקטור היא האישה המשוחררת עם הבעל מההיי-טק, הטור בעיתון והילדה הבלונדינית. (אז למה היא לא מפסיקה להתבכיין, למה?)

רדופי חומר, שבויי אשליית שליטה, ממודרי רגש, ראיית עולמם של השליטים מאחורי הווילון היא מקטלגת וממדרת, ממתגת ומחפצנת. קני המידה להצלחה הם חומריים בלבד, ניכרים במראה עיניים – גוף מהודק, מעמד ואמצעים שכרוכים בשליטה עצמית וריסון רגשי. התפרצות רגשית, דיבור מעומק הלב, מהלך חשיבתי אסוציאטיבי לא זוכים לחיים מעל למסכי הטלוויזיה, השולחן-ערוך של ה"חופשיים". כך מבנים מציאות, מציאות של ניכור, שנאה עצמית ותסכול. מושאי החיקוי, מושלמים וצחים, תוצרי פוטו-שופ, מנכרים את הבריות , שלא זוכות לסיור מאחורי הקלעים של "האח הגדול" המסתגר מאחורי ווילון חדר העריכה, ומפקירות אותן לשיפוט שקרי וכוזב של "כשליהן", לרדיפה מתמדת אחד סימני "חולשה", ממשמני ושערות גוף להפגנת רגשות ספונטנית וכנה, לפרישה מחמת שממון האקדמיה, לכישלון בשילוב המופרך בין אמהות לקריירה ללא תמיכה קהילתית ואמצעים. "השלום נמצא בתוכנו", מספרת שרי אריסון שלא חוותה רגע אחד של אי יציבות חומרית, של פחד מפני המוות בחיים, של אמונה בסמוי מהעין בתוך חושך גדול, וגורמת לאלו שלא לימדו אותם להאמין בעצמם, לאלו שלא נולדו למשפחות הטובות, לגינונים הנכונים, לתרבות השליטה העצמית והביטחון המעמדי להאשים את עצמם בכישלונם, להתנכר ולא לגלות חמלה כלפי הילד/ה שהיו ולא להיאבק בשדות הג'ונגל של הקפיטליזם ללא עבר או זהות בטוחה מבית, וללא רשות להפגין רגשות ויצרים שחורגים מהסדר המנומס.

בעולם לא הישרדותי, עולם עם טכנולוגיה מפותחת שמאפשרת חלוקת משאבים וחיסול הרעב העולמי, עולם שכוח הזרוע בו הולך ומאבד ממשמעותו, עולם שיש בו אמצעי מניעה ומנגנוני פוריות משוכללים, המרחב הציבורי עדיין נשלט בדפוסי חשיבה של ציידים שמבקשים ליצור סדר בכאוס, לביית את הרגש. ההיסטוריה של המערב, היסטוריה של לבן שמאיין את כל הצבעים לכדי צבע בהיר אחד, היסטוריה של כיבוש, שראשיתה בדיכוי היצר הנוצרי, לא מוכנה להרפות גם כשהעולם יכול להכיל את כל צבעי הקשת. תרבות השקר הזו מתקיימת בזכות מנגנוני התעמולה המופלאים, שנותרים חסינים, שקופים מעין הציבור, ממש כמו הכמרים והמלכים של פעם. באמצעות סיפורים תמימים, פעלולי אור וקול, וגיבורי תרבות בלירה, מצליחים בעלי ההון, אלו שאמונתם נסמכת על חומר מעוקר לב, להפקיע מאלו שלא נולדו לתווי התקן את אמונתם בסמוי מהעין, במי שהם מחוץ לגבולות המראה, בחוכמת הלב. במרחב הציבורי, כל דאלים גבר, גם כשמלחמות הן עניין די פרימיטיבי. וכך, גם כשהעולם היה בשל לקבל את כניסתן של נשים למרחב הציבורי וכשאחינו הפייגעלעכים יצאו מארונות בסיטונות – המרחב הציבורי עוצב ומעוצב בצל אותו פחד קמאי מפני הכאוס, כוח הטבע, הרגש הספונטני, הלא צפוי, ולצד הצייד עם הטסטוסטרון נוספו עוד בני ברית, עם קצת יותר אסטרוגן, שלמדו לדכא את נטיות הלב, או שזכו ביכולת מולדת לצמצום רגשי. היום, כשמגדלי בבל נערמים ללא מאמץ בעזרתם של נידחי העולם שנשלטו בידי כלכלת המערב, ניצבים השליטים השקופים, מוגנים מדאגות חומר, מרוחות רעות ושמש קודחת, מרופדים ברפואה משובחת, במזון אנין, בבגדים בתפירה איכותית, נישאים מעל הבריות הקטנות כנמלים, לא מבחינים בטפיחות הקור על לחייהם, באגלי הזיעה, בכתם על השמלה, ביופי מוזר, בלב שנאנק מול קשיי פרנסה, בעמל הסיזיפי, וביוהרת שליטה שאינה יודעת שובע, משימים עצמם יפים יותר, נבונים יותר, רגישים יותר, אנינים יותר.
ומה יעשו בעלי הלב? אלו שלא מניחים לממון להניע את תשוקותיהם? אלו שלא רוצים לחיות בעולם שבו "כל דאלים גבר", שאין בו שיח ומפגש של אמת? לאלו נותר פחות ופחות מרחב, בגטו כמעט ואין פרפרים. אם בגטאות של "המשיגענעס", שדות האמנות, אין מקום לכאוס, להבעה של זעם וכאב לא מנומסים, מה יגידו אזובי הקיר וליצני החצר?

אולי אזובי הקיר, שמצטנעים ומבליעים את זעקתם בנימוס מקובל, מטשטשים את קריאת התגר בקריאה לפאן נטול כאב, מתחילים להשמיע את קולם.

ללא יומרה יתרה, באווירת קוקטייל נעימה, מוצגת כיפה שעשויה לעורר פלצות בקרב אלו שנוהגים לחבוש אותה בימינו. הכיפה, פריט יהודי די זניח מבחינה הלכתית, הפכה לבעלת תוקף ככל שהשבט היהודי שומר המצוות מצא עצמו בעמדת מיעוט. לאלוהים בוחן כליות ולב אין צורך בסממן הזיהוי, אבל דומה שהאדם ששומר על מסורתו מפעם זקוק לה כשהוא ניצב מול עולם שמאמין רק בחומר ומציב פיתויי יצר שדופים על כל צעד ושעל. מוכת פחד, נרדפת ומוקעת בידי דת הג'יהאד הנוצרית, זו שמאיינת את האחר, מעבירה אותו על דתו ולא מעניקה מעמד לשונים, הפכה הקהילה היהודית באירופה, בערך באותה תקופה שגלגלי התעשייה החלו לנוע, לצל נרדף של עצמה, מוגנת בצל סייגים וחומרות שלא השתנו מאז, למרות התהפוכות החברתיות הקיצוניות , והמנדט המובנה, הרזון-דאטרה של היהדות, לחולל שינויים בהתאם לרוח הזמן החולפת.

היהדות, דת של בשר ורוח, דת של מצוות שמעניקות קדושה וסייגים לפעולות היומיום, דת של אלוהים מופשט שמעניק את המנהיגות בפועל לחכמים שבוקעים מלב החברה ולא פרושים ממנה, של אלוהים שלא משמיד את החושך אלא מוסיף אור, שלא מבטל את יצר הרע, המיניות והדחפים היצריים, אלא מבקש לאהבו "בכל לבבך" , ביצר הטוב וביצר הרע, הפכה לדת שמעמידה בראשה אלוהים נוקשה, מיושן, שמעמיד סייגי צניעות שהציבור לא יכול לעמוד בהן, מבקש להחזיר לכלובן חיות טרף משוחררות ומדיר מתוכו את תאבי החיים והדעת.

"אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. וכל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים. וכך הן אומרות, שא נא בחור עיניך וראה, מה אתה בורר לך; אל תיתן עיניך בנואי, אלא תן עיניך במשפחה. וכן הוא אומר, 'צאנה וראינה בנות ציון, במלך שלמה בעטרה, שעיטרה לו אימו ביום חתונתו, וביום, שמחת ליבו' (שיר השירים ג, יא): 'ביום חתונתו', זה מתן תורה; 'וביום, שמחת ליבו', זה בניין בית המקדש. יהי רצון שייבנה בימינו". (מסכת תענית, פרק ד')

הסרטון צולם בערב יום כיפור, עם הצעה לקדושה מפוכחת, כזו שיכולה להתאים לזמננו, אלמלא תודעתו הבודדה והמפוחדת של הצייד היתה ממשיכה לשלוט בליבנו ושכלנו.

כדי לקיים את מעשה הקדושה הזה, שלא מתקיים בצלו של אלוהים שמרחף מעל ושופט בגסות ובערלות לב, אלא לצד אל שרואה במעשה הזיווג בין גבר לאישה, בשר ודם, מקבילה קדושה למלאכת הפיוס שבין האדם לבוראו, צריך להאמין ולא לפחד כלל.

הקדושה הזו מתחוללת בהוויה של אמנות, של יצירה שמתיכה בין הגברי לנשי, שהופכת את הכאוס לממשות, לגוף בר-קיימא, ולא מדבירה את הרגש ואת עוצמות הכאב והעונג שחשים כשהלב פתוח אלא ממירה את הבליל הקשה והמופלא במעשה חומרי של יופי, שמוענק כמתנה מרחיבת לב ונפש לכלל. בהוויה הזו הקדושה מצויה בכל, מהלכת באמונה מעל לגשר צר מאד. בעולם כזה שיכול להכיל את הגברי והנשי, כפרט וכחלק מקהילה,
ברגש ,שכל וגוף לא מסורסים, יכולה להתקיים תקשורת מכילה ומעצימה. בעולם כזה, שבו ברור שסיגוף גופני אינו אקט של קדוש והיטהרות מעצם מהותו, שבו ידוע לכל ש"עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה (ויפייס) את חברו", הקדושה מצויה ביחסים בין בני-אדם, ב"ואהבת לרעך כמוך", בשלמות, ביצר הטוב וביצר הרע, בחמלה ובמחולות.

אינשאללה, שתהא שנה מלבבת,

נשיקות, הרבנית/חוצנית אורסולה

גיל יפמן, יליד קיבוץ רמת יוחנן 1979, הוא בוגר בצלאל (2003) המציע ביצירתו פרשנות חדשה לסממני תרבות, סמלים ומיתוסים, אשר איתה הוא פותח צוהר אל מציאות פנטסטית, מטושטשת מינית, מגדרית ופוליטית. כך, מתוך נקודת מבטו של "האחר", הוא מגשר בין מרכז לשוליים, מוכר וזר, גבוה ונמוך, ומציע אייקונים אלטרנטיביים. כל זאת ניתן היה לראות בתערוכות קבוצתיות שבהן השתתף מאז סיום לימודיו, ועוד קודם לכן, בנעוריו, כמושא צילומים וכשותף למסע התבגרות תיעודי-אמנותי פרובוקטיבי וחוצה גבולות שערך עם אחותו הבכורה, הצלמת רונה יפמן.

יריב ספיבק, יליד כפר סבא 1975, הוא בוגר בצלאל (2008) שיצירתו מתבססת על תיעוד ושחזור רגעים קטנים, לרוב עירוניים, הנמצאים בשטח העיוור של שדה הראייה ובאזורי ההפקר של החברה. באמצעות עבודות הוידיאו והמיצבים שלו, ספיבק יוצר מרחב המשהה עליהם את המבט, כך שהם חווים הנכחה ונטענים באיכויות סוריאליסטיות. בספטמבר 2009 הציג ספיבק את תערוכת היחיד הראשונה שלו, 'שלום ולהתראות' בגלריה דרום שבאזור התחנות המרכזיות של תל אביב.

ליאורה לופיאן, ילידת 1977, היא בת למשפחה פתח-תקוואית מסורתית. היא אקטיביסטית, עיתונאית, שוטפת כלים, אשת טלוויזיה בהתהוות, מארגנת מסיבות קוויריות בדימוס ופליטה של מוסדות רבים, ביניהם המדרשה לאמנות בבית ברל שבה שהתה כשנה.