פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ברי כמו שור

      ברי סחרוף עדיין מחפש, עדיין מתעמת עם המציאות, עדיין מדבר בגובה העיניים. לכן, לא פלא שבמופע החדש שלו, חוזרת לקהל הבערה של גיל 15. עינב שיף הכל או כלום

      אחרי כמעט שלוש שנים של היעדרות, אנחת הרווחה של מאות מעריצי ברי סחרוף נשמעה לא פחות חזק מהגיטרה האדומה והמופלאה שלו – ברי סחרוף חזר הביתה, למועדון הבארבי בתל אביב. זה לא עניין של מה בכך, כיוון שברי הוא לא עוד רוקר ישראלי והבארבי הוא לא עוד מועדון רוק. במפגש בין השניים נוצרו מיתולוגיות שלמות ורגעים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי של המוזיקה הישראלית. זה יכול היה להיות ביצוע משומקום ל-"Love Will Tear Us Apart" של ג'וי דיוויז'ן או "חבל שאת לא"’ וגם סתם הופעה שנמשכה ארבע שעות והסתיימה עם אוזניים מצלצלות ולב שבור לרסיסים – החיבור בין סחרוף לבארבי נתן לקהל את האפשרות להפסיק לשמוע את היוצר הענק הזה ולהתחיל לחיות אותו. ככה זה כשהדג חוזר למים – הוא לא רק נושם, הוא גם לא מפסיק לשחות קדימה.

      ברי סחרוף בהופעה (נמרוד סונדרס)
      בניגוד לאמנים אחרים, הוא לא טבע במסע נוסטלגי דרך תחנות הזמן הלא רלוונטיות שלו. סחרוף, עם ג'וני שועלי מאחור

      ברי סחרוף 2010 נשמע מחפש ומברר מאי פעם. גם אם ביצע רק שיר אחד חדש, "זמן של מספרים" (שנשמע מצוין וריף הגיטרה שלו נדבק בשניות), הבחירה של סחרוף לחזור לשירים מתוך אלבומו "האחר", ובעיקר ל"רואים שלא רואים", מוכיחה שהמציאות הישראלית רובצת על הכתפיים של המוזיקאי שגם אם לא מדבר עליה בתקשורת – הוא מעולם לא ברח ממנה. גם ההפקה המוזיקלית של המופע, שממש טובעת בדיסטורשן ומבליטה את הכאוס בתוך המלודיה, מראה שהמופע החשמלי החדש של סחרוף חי ונושם את הכאן ועכשיו של הייאוש הישראלי, אותו היטיב לבטא כל כך טוב ב"האחר", שהופך עם הזמן ליצירת מופת באופן שבו הוא מתעד את התפוררות הישראליות.

      גם בשירים מחוץ לאלבום ההוא, שיצא לפני כמעט עשור, סחרוף לא ויתר לעצמו ולקהל שלו: רגע כזה היה לקראת סוף הערב, כשהוא קרע את עור התוף בביצוע מטלטל של "הולך איתך תמיד" מתוך "חם על הירח", טקסט שכתב ביחד עם דן תורן ושהקדים את זמנו בכך שעסק בהלומי קרב שרק ביצעו פקודות שנתן להם אלוהים. כשסחרוף צעק "שמשון הגיבור, בסוף אתה תמות עם הפלשתים", 14 השנים שעברו מאז שהשיר יצא נמחקו כלא היו, כמו שהבעיות הנפשיות הקשות של המדינה הזו לא נעלמו. ההבדל היחיד הוא שבניגוד לאמנים אחרים שטבעו במסע נוסטלגי דרך תחנות הזמן הלא רלוונטיות שלהם, סחרוף עדיין לא יכול לסבול את האופציה שמאפשרת לו לא לדבר על זה וזה מרגש להיווכח בכך בכל פעם מחדש.

      ברי סחרוף בהופעה (נמרוד סונדרס)
      לצד ברי הפוליטי והמחפש, ישנו גם סחרוף הפרפורמר שבנה את עצמו בעשר אצבעות של עבודה קשה וטוב לב. סחרוף ולהקתו

      לצד ברי הפוליטי והמחפש, ישנו גם סחרוף הפרפורמר שבנה את עצמו בעשר אצבעות של עבודה קשה וטוב לב, כזה שמאפשר לו לארח בהופעת בכורה מרכזית את ג'וני שועלי לסשן לא קצר במיוחד, שכלל גם שירים חדשים ולא מוכרים יחסית של הקולגה הוותיקה. סחרוף הפרפורמר יודע להפוך את "כמה יוסי" ו-"Ghosts Can't Run Away" לקטעי ניו-דיסקו בזכות עבודת סמפלרים מצוינת של גידי רז והוא גם יודע להיסחף עם שתי נשים וגבר לא ברור שעלו לבמה לרקוד איתו ב"בום פם", מחזה שלא יצא לי להיתקל מעולם בהופעות של סחרוף. הסוד טמון בכך שסחרוף לא יוצא לקהל שלו מתוך נקודת אוונגרד דווקאית, אלא מתוך עוגנים ברורים שיעזרו לילד בן ה-14 שבא בפעם הראשונה להופעה עם אחיו הגדול להבין במי מדובר, ומשם להראות לו את התמונות הקשות שיש ב"רועד" מחד ואת הפתטיות של הגיבור ב"בשבילך" מאידך. כשברזומה שלך יש שירים שחוק ההתיישנות לא חל עליהם, כמו "ככה זה (לאהוב אותך)" ו"בואי הביתה", זה בטח לא מזיק לאיזון הדק שיש בהופעות של סחרוף בין הצד הקומוניקטיבי של שיריו לבין זה שלא דופק חשבון. כל עוד "ניצוצות" נפקד מרשימת השירים, כנראה שהאיזון הזה רק יישמר.

      ברי סחרוף בהופעה (נמרוד סונדרס)
      שיבה לחוויה המכוננת שבה האדם הלא מושלם נתן למוזיקה להסביר לו שזה בסדר. הקהל

      יש עצב גדול בחיים שמשועבדים לשירים. העצב הזה נמצא בקרב כל אדם שריף גיטרה ומילה כתובה גורמים לו לרקוד או לבכות וזהו עצב שנובע מההכרה בפגמים שלנו. במילים אחרות – אף אחד לא מושלם, ואין כמו מוזיקה כדי להסביר לך את זה. הקסם של ברי סחרוף הוא של כוכב רוק שמצליח להעביר את חוסר המושלמות הזו בגובה העיניים של כל אדם ואדם, שמסוגל להביט בהן ישירות. הוא לא צעיר, סחרוף, אבל גובה העיניים שלו לא השתנה בכל השנים האלו בהן הוא ממשיך ללכלך את הידיים בעבור התרבות הישראלית. נמרוד הצלם מסמס לי ב-03:30 בלילה "חזרתי לגיל 15" ואני חושב שלא מדובר בחזרה לגיל 15 כמו שזו בעצם שיבה לחוויה המכוננת שבה האדם הלא מושלם נתן למוזיקה להסביר לו שזה בסדר. כנראה שיותר קל להאמין בזה כשאתה בן 15, וכולי קנאה באדם שראה אתמול את סחרוף לראשונה. מצד שני, מוזיקאים שלא משקרים הם גם אנשים חסרי גיל וסחרוף לא שיקר מעולם. לכן, בסופו של דבר, הוא הגדול מכולם.

      ברי סחרוף, מועדון הבארבי, תל אביב, 11 בפברואר