בחירת השמות העבריים לסרטים היא עניין תמוה. כך גם ב"בגידות בחיי הנישואין". באנגלית Faithless, בשוודית Trosloa. השם העברי, שמזכיר את "תמונות מחיי הנישואין" של ברגמן מ-73', הוא כמובן מגמתי, ומנגן על ליבם של אוהבי ברגמן משכבר הימים. הפעם דווקא יש לשם משמעות, וגם קשר עקיף. ליב אולמן, הבמאית של "בגידות", היתה מריאן ב"תמונות מחיי הנישואין". ארלנד יוזספסון, השחקן שגילם את בעלה בסרט ההוא, מגלם כעת את דמותו של ברגמן הקשיש. שני הסרטים עוסקים בנישואין ובאשמה, בשני הסרטים האקשן הוא במילים. "בגידות מחיי הנישואין" הוא סרט שיחות. מעין תיאטרון מצולם, פסיכואנליטי, שמצליח לבנות דרמה קולנועית באמצעות מילים, שתיקות ומבטים.
בגלל תשישות ודיכאון מתמשך, ברגמן הקשיש הפסיק לביים בשנים האחרונות, ומתרכז בכתיבה. התסריטים האחרונים שלו (כמו "כוונות טובות") נוברים בעבר ומתעמתים עם מועקות שממשיכות לרדוף אותו גם בזקנתו. כמו ב"כוונות טובות", גם לתסריט של "בגידות בחיי הנישואין" יש בסיס אוטוביוגרפי. לברגמן אכן היתה פרשיית אהבים טרגית בעברו, אולם הסרט לא משחזר את העובדות הביוגרפיות, אלא מטפל ברגש האשמה כתוצאה ממעשה הבגידה.
סיפור המסגרת מציג במאי קשיש, הנקלע למשבר כתיבה. הוא מנסה להיזכר בסיפור טראומטי מעברו ולכתוב אותו, אבל לא מצליח. לעזרתו מגיע קול פנימי, קול של אשה, מעין מוזה נשית. המוזה הזאת קורמת עור וגידים והופכת לדמות אנושית בשם מריאן, שחקנית יפה בשנות השלושים לחייה. מריאן מספרת לו את סיפורה, כמו שמספרים סיפור לפסיכולוג. הוא מקשיב לה באמפתיה ובסקרנות. למרות שהיא נוצרה בראשו, היא דמות עצמאית, אשה זרה שהוא לא מכיר. ולמרות שהתנהגותה צפויה מראש (כמו שסופה של כל טרגדיה הוא בעצם סוף צפוי מראש), היא מצליחה להפתיע, לרגש ולזעזע אותו.
העלילה מציגה כרוניקה של בגידה ידועה מראש. מריאן, שחקנית מצליחה, נשואה למנצח מצליח. יש להם ילדה מקסימה, בית גדול וריהוט שמעיד על רווחה כלכלית (אף ספת איקאה). בסך הכל, החיים שלה יפים ומאושרים, אולי מאושרים מדי, עד כדי שעמום. לבעל יש חבר טוב בשם דויד, במאי תיאטרון מתוסבך. הוא בן בית אצלו, אוכל על שולחנו, ובשלב מסוים חומד גם את אשתו. כמו בתיאוריית הכאוס, מספיק שיהיה פיתול קטן אחד, תנועה זעירה של כנפי פרפר, גל זעיר - והסיפור תופס כיוון מפתיע, מתעצם וצובר תאוצה עד לסופת הוריקן הרסנית. על פי כל המרכיבים של סיפורי הבגידה משכבר הימים, זה לא יכול להיגמר טוב.
ליב אולמן כיכבה במרבית סרטיו של ברגמן. היא היתה אהובתו, יש להם בן משותף, ואחרי שנים של סערות ליבידו, הם הפכו לידידים טובים. אולמן אהבה את התסריט וניסתה לעודד את ברגמן להפוך אותו לסרט, ואף הציעה עזרה בבימוי כמה סצינות. ברגמן לא גילה עניין, אך הציע שאולמן תביים כבר את כל הסרט לבדה. אולמן הסכימה, בתנאי שיינתן לה החופש להעניק לסרט פרשנות משלה. החופש ניתן, והדבר ניכר בסרט. יותר משזה סרט של ברגמן על עצמו, זה סרט של אולמן על ברגמן.
ברגמן, כמו פלובר וטולסטוי, הוא מאסטר בחקר נפש האשה. בכל סרטיו הצליח ליצור דמויות מורכבות של נשים, אך המבט עליהן היה תמיד מבט של גבר, שמנסה לפצח את המסתורין הנשי. אולמן הצליחה, בעזרת השחקנית המעולה לינה אנדרה, להעביר בסרט דמות נשית אנושית מאוד ומשכנעת מאוד, נטולת מסתורין אך מלאת כנות. לעומתה, דווקא הגברים ב"בגידות בחיי הנישואין" סובלים משטיחות מסוימת. הם מסתוריים ואפלים. אולי זה המסתורין הגברי, כפי שהוא נראה דרך עיניה של אשה.
הרגש הקורע בסרט הוא לאו דווקא רגש האשמה של ברגמן המספר, הבמאי שהרס משפחה מאושרת ומתחרט על כך בערוב ימיו, אלא אשמתה הבלתי נסלחת של האשה, שבגדה בילדתה הקטנה. שלא כמו בטרגדיה קלאסית, אין ב"בגידות בחיי הנישואין" קתרזיס שמאשר מחדש ערכים אנושיים. הסכין נתקע בבשר ומסתובב בו כמה פעמים, ואין סליחה, ואין כפרה, ואין מנוחה.
יצאתי מהסרט עם תחושת מועקה. אין ספק שזה סרט טוב, בעיקר בזכות המשחק המדהים, שכמותו רואים לעתים נדירות. גם הכישרון לספר סיפור בנאלי באופן דרמטי ומותח הוא נקודה לזכותו של הסרט. אבל אחרי שעתיים וחצי של חיבוטי נפש וייסורי מצפון, של דיכאון נורדי כבד וסטיות של גברים בכיינים ואלימים, לא היה דבר ששימח אותי יותר מצלצולו העליז, הערסי והמעצבן של ה"אריקסון".
כמה שתיקות נכנסות בפיצ'ר?
3.1.2002 / 10:38