פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "פרמקון"

      הרומן "פרמקון" של דירק ויטנבורן הוא סיפורה המסעיר של משפחה אחת ומבט אירוני על החברה האמריקאית ועל כוחה - או חולשתה - של הפסיכיאטריה

      באתי לעולם כי איש אחד רצה להרוג את אבי. אם האיש ההוא לא היה מופיע עם אקדח בכיס ועם מחשבות רעות בראש, לא הייתי קיים, וברור שגם לא היה לי סיפור לספר. בגלל אותה הערת שוליים טרגית לרגע התהוותי הייתה לי תמיד הרגשה שיש לי שלושה הורים: אבא, אמא, ורוצח.

      אבי סבל מהתקפים מוזרים של ק?ט?טו?ניה ששיתקו אותו זמנית, ומשפחתי, בדיסקרטיות אופיינית, כינתה אותם "רגעי הגרב" של אבא. מי שעבר ליד דלת חדר השינה של הורי בדרך לארוחת הבוקר או לשירותים היה רואה את אבא יושב על המיטה בצד שלו, לבוש לגמרי, רגל על רגל, נעול נעל אחת, גרב בידו והוא עומד לנעול את הנעל השנייה. רגיל לגמרי, לא? הבעיה היא שלפעמים עברו עשר או עשרים דקות והיית מציץ שוב פנימה ורואה אותו יושב עדיין באותו מקום, עם הגרב ביד, עיניו נעוצות בנעל השנייה שנשארה ריקה.

      אחותי לוסי ואני מדדנו פעם את הזמן בשעון העצר ששימש את אמי כדי לוודא שהבשר ייצלה לדרגת רייר. חמישים ושבע דקות עברו עד שהוא גרב את הגרב השני. כשאבא קפא לו כך בזמן ובמרחב של מחשבותיו הוא נראה נורמלי לחלוטין, פרט למבט שבעיניו. זה לא היה מבט מרוחק ומזוגג אלא מין מבט מלוכסן ומבולבל, כאילו ניסה לראות משהו אבל לא היה בטוח שהוא נמצא שם.

      לפעמים היו לאבי שלושה התקפים בשבוע ולפעמים הייתה משתררת הפוגה של חצי שנה. בדרך כלל, אם כי לא תמיד, היו אותם ההתקפים הדוממים של התבוננות פנימית מלנכולית פוקדים אותו בבוקר, כשהתכונן לצאת לעבודה. אבל מפעם לפעם הם ארבו לו בערב, כשעלה לרגע למעלה להחליף חולצה או לרחוץ ידיים או להביא לאמא את הארנק. מפעם לפעם, סיפרה אמא, הם היו מתנפלים עליו אחרי חצות, כשהתעורר בגלל יובש בפה או חלום רע והושיט יד לקחת את נעלי הבית שלו מתוך כוונה לרדת למטה ולהכין לעצמו כוס תה או משהו חזק יותר. אלא שהוא לא היה מגיע לשם. מבחינה טכנית אלה לא היו רגעי גרב ממש, כי אמי הייתה מתעוררת ומגלה שבעלה חובק נעל בית. אבל השאלה הייתה תמיד מה קורה לאבא בראש באותם רגעים.

      פעם, כשהייתי בן שמונה ואבא הלך לאיבוד בחדר השינה ועמו רק גרב שיוכל להראות לו את הדרך הביתה, התגנבתי לחדר, עברתי לידו על קצות האצבעות ונכנסתי לארון הגדול. הארון הזה שימש לו חדר הלבשה. זה היה הדבר הכי מפואר בבית שבו גרנו אז - מין משולש ישר זווית קטן, צר ומופלא, ממש מתחת למדרגות המובילות לעליית הגג. בקצה אחד של המשולש היה חלון עגול שממנו נראו רק השמים, ועמד שם ריח של עץ ארז ומשחת נעליים ואבק מחלקים של חייו שלא היו עניינו של ילד קטן כלל וכלל.

      ידעתי שאני מסיג גבול. הארון הזה היה המרחב הפרטי של אבא, ומותר היה להיכנס אליו רק על פי הזמנתו האישית ולחקור אותו רק תחת עינו הפקוחה. היו שם אולרים עם ידיות עצם שידעו להיפתח ולהיסגר, חכות דיג שצריך היה להרכיב, ותיבת עץ שהכילה פעם תריסר בקבוקי שאטו? ד'איק?ם אבל עכשיו שכנו בה ראשי חץ אינדיאניים וכמה גרזיני טו?מ?הו?ק מאבן שהוא מצא אחרי החריש בשדות או חשף בתוך תלי קבורה עקלתוניים בתקופה שנחשבה לילדות בימי הדחקות שבהם גדל במערב התיכון. אבל היה גבול להכנסת האורחים שלו. גם כשהייתי תינוק, אם זחלתי עמוק מדי לתוך הארון וניסיתי לפתוח את ארגז המסע הימי הנושן, הסגור על מנעול ובריח, מהודק ברצועות וכבד מדי לנשיאה, שעת הביקור הייתה מסתיימת מיד. אבי הרחיק אותי תמיד כאילו פלט אותו ארגז קרינה רדיואקטיבית, ובאותו קול מבוגר ששימש אותו כשרופאים היו באים אלינו הביתה לשוחח אתו היה מודיע: "אין שם שום דבר שנוגע לך."

      אני זוכר ששאלתי אותו פעם: "אז למה אסור לי לראות מה יש בפנים?"
      "המפתח הלך לאיבוד," אמר אז, אבל לא האמנתי לו. הבנתי פשוט שאבא שומר שם את האוצר האמיתי שלו ושהוא אינו רוצה שמישהו י?דע כי הוא פוחד שיגנבו לו אותו.

      באותה פעם, כשהייתי בן שמונה ופלשתי למרחב הפרטי של אבא, הרגשתי אשם משתי סיבות: ראשית, עשיתי משהו שנאסר עלי במפורש, וחמור יותר, ניצלתי בצורה לא הוגנת משהו שנראה לי אז, ועוד עשרות שנים אחר כך, החולשה היחידה של אבי - רגעי הגרב שלו. אם מתוך חוש הגינות פנימי ואם מתוך פחד מהאיש הדגול היושב משותק על קצה המיטה, לא ניגשתי ישירות לארגז, שהצטייר בדמיוני כמשהו ענק. הסתפקתי בכך שהוצאתי את החפצים האינדיאניים. מטבעי הייתי ילד רעשני שנטה לדבר אל עצמו בקול רם, וסיפרתי לעצמי את הסיפורים שסיפר לי על השבטים האינדיאניים ששלטו בשטח שהיום הוא מדינת אילינוי זמן רב לפני שהוא עצמו נולד - שבטי ק?סק?סק?י?ה, ק?הו?ק?י?ה ופ?יאו?ר?י?ה, שהושמדו כמעט כליל בידי אחיהם בני האירו?קו?י במלחמות הב?ו?נ?ה. אבל זה לא היה אותו דבר. רציתי לשמוע את קולו, רציתי שיחזור אלי מן המקום שאליו הלך ברגע הגרב שלו, רציתי שישמע אותי. כל דבר היה עדיף בעיני על תחושת הבדידות שאפפה אותי כשידעתי שהוא יכול להיות כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק.

      מתוך איזה צורך פתאומי להפר את הכישוף שאחז בו, עשיתי את הדבר הגרוע ביותר שיכולתי להעלות על דעתי, דבר שהיה אסור ומסוכן ובלתי נסלח הרבה יותר מאשר לפתוח את הארגז - עליתי על תיבת היין ההפוכה, משכתי את המגירה העליונה החורקת בשידה שהייתה גבוהה כקומת אדם, ולקחתי את אקדח הסמית-אנד-ו?סו?ן הטעון, אקדח תופי ארך-קנה בקוטר אפס שלושים ושמונה שהחזיק מעל הממחטות הנקיות.

      הוא היה מנותק כל כך, עד שאפילו צליל הפתיחה של מגירת האקדח האסורה לא העיר אותו. גם הנקישה שנשמעה כשסגרתי את התוף לא עקרה אותו ממה שהחזיק אותו בשבי. מה יהיה אם אבא לא יתעורר יותר אף פעם? אם הוא לא יחזור בכלל מרגע הגרב הזה? אם הוא יישאר תמיד מאובן כמו פסל?

      כל כך התגעגעתי אליו, כל כך רציתי אותו, נזקקתי לו וכעסתי עליו, עד שמשכתי לאחור את פטיש האקדח הגדול. ידי רעדו, אצבעי נסגרה סביב ההדק. אם אירה באקדח, הוא יהיה מוכרח להתעורר. לא חשוב איזה עונש אקבל, לפחות הוא יהיה אתי. גרמים ספורים של לחץ על ההדק הפרידו ביני לבין הנחתת הפטיש על רגע הגרב, ופתאום צצה בראשי השאלה: ואם אלחץ על ההדק והוא בכל זאת לא יתעורר?

      אז אדע שאין תקווה. הורדתי את הפטיש והנחתי את האקדח בחזרה על הממחטה של מחר וסגרתי את המגירה החורקת.
      חזרתי לחדר השינה וירדתי על הברכיים, כמו שעושים בכנסייה. לקחתי מידו את הגרב עם דוגמת המעוינים והתחלתי בעדינות לגרוב אותו לכף רגלו הצרה, הלבנה, הארוכה.
      הסתכלתי באבי כשעיניו החלו להתמקד בי. הן היו אפורות, פניניות ולחות, כמו החלק הפנימי של צדף שנמשה מהים ומשהו חי נמצא בו.
      "אבא?" על מצחו הייתה צלקת בצורת חצי ירח. שערו היה אפור וקצוץ כל כך עד שאפשר היה לראות את צורת הגולגולת ואת העורקים המזינים את מוחו, כמו הדגם המוקטן של "האדם הנראה לעין" שהרכבנו פעם יחד.
      "כן?" הוא עדיין נשמע רחוק מאוד.
      "על מה אתה חושב?"
      "חשבתי..." הגרב כבר היה על רגלו. הוא קשר בעצמו את שרוכי הנעל. "...מה אני מרגיש לגבי דברים."
      אין ספק שאמא הייתה שולחת אותו לפסיכולוג טוב אלמלא היה אבא עצמו פסיכיאטר, ואפילו פסיכיאטר חצי מפורסם, ד"ר ויליאם ט. פרידריק. אני עצמי נכשלתי בקורס המבוא לפסיכולוגיה, אבל שמעתי שאם מצליחים לעבור לסמסטר ב', המרצה מזכיר בדרך כלל את שמו. הוא היה מה שפעם נקרא נוירו-פסיכופרמקולוג. אם בארון התרופות שלכם נמצא איזה ממתק למוח, רוב הסיכויים שאבא שלי התעסק גם עם הראש שלכם.

      דירק ויטנבורן, "פרמקון", תרגום: ברוריה בן-ברוך, 505 עמ' / הוצאת כתר