מרימה קרן

    לא רק שאין חדש ב"חדשות טובות", אלבומה השלישי של מירי מסיקה, אלא גם היחידה שיוצאת ממנו טוב היא קרן פלס. עינב שיף מלא טענות כרימון

    עינב שיף

    אחרי האזנות בלופ ל"חדשות טובות", אלבומה השלישי והחדש של מירי מסיקה, המסקנה הראשונית היתה שמישהו צריך להתנצל בפני קרן פלס. ההשוואה בין השתיים, שנבעה בין השאר מהעובדה שפלס כתבה והלחינה למסיקה את הלהיט הראשון שלה ("נובמבר"), היא מסוג העיוותים שנוצרו מתוך הצורך של תעשיית המוזיקה הישראלית ב"סיפור" כדי לשכנע את עצמה שהיא חיה, אך בפועל אין בין השתיים שום קשר אמיתי.

    מסיקה היא זמרת מבצעת נטולת ניואנסים, שעבורה טקסט ממזרי ויומיומי על בגידות ושקרים ("יום ראשון") שווה לשירי העצמה נשית לבת מצווה ("והתזמורת ניגנה"), ואילו פלס – על כל מגרעות יצירתה עד כה – היא יוצרת שמאוהבת בקיטש אבל יודעת שלא חייבים לשאוג אותו כל הזמן. מסיקה נעולה בעיבודים תזמורתיים שגם בכירי רשת ב' לא זוכרים כאלו מאז ימי המצעדים הצבאיים, בעוד פלס נכנסה לאחרונה בהצלחה לעסקי ה-Pאנק עם מוקי ויוסלס איי.די ועם קצת אמונה ביהודית רביץ, המפיקה המוזיקלית של אלבומה הבא, ישנו סיכוי שהכישרון יפגוש סוף סוף את המציאות.

    עוד בוואלה! NEWS

    ביס של החיים: כיסונים ממולאים קורנביף בציפוי פריך

    אינס שילת ינאי בשיתוף עוף טוב
    לכתבה המלאה
    פשוט לא מבינה למה לתקן אגרטל שאינו שבור, במקום לקלוט שהוא לא רלוונטי. עטיפת הדיסק (סריקה)

    גם ב"חדשות טובות" מככבת פלס ככותבת וכמלחינה. יחד עם זאת, כל מה שהיה לה להגיד בטקסטים המעניינים שכתבה, כדוגמת "על הכתף של תל אביב" ו"שתי גדות", נעלם כלא היה אחרי טיפול ה-10,000 שהעביר אותו אורי זך, המעבד הקבוע של אלבומי מסיקה – וגם הבעיה הקבועה שלהם. זך הוא אולי האדם שמסיקה סומכת עליו מוזיקלית יותר מכל (לגיטימי), אבל הוא גם הקטרקט שבעיניים היצירתיות שלה, זה שמונע ממנה להיות אמנית המבינה שמותר להחזיק יותר משפן אחד בכובע.

    הפנייה ליוני בלוך, שהפיק מספר שירים בדיסק, היתה דווקא צעד מעניין, שהתוצאות שלו מאכזבות למדי ביחס ליכולות המוכחות של בלוך בהפקה ("האמנם" בגרסת שלומי סרנגה, למשל). אולי הבעיה היא שגם בשירים עליהם בלוך חתום, רוחו המוזיקלית של זך ממשיכה לרחף: בפנייה המגוחכת לפופ הלטיני ("התזמורת ניגנה"), ז'אנר שצריך להיות כוכבת פופ ברמה של ליידי גאגא כדי לגעת בו ברצינות, או כרגיל בבניית כל יסודות השיר על העוצמות הווקאליות של מסיקה – שהן בפירוש לא מספיקות כדי לסחוב כל שיר ושיר באלבום באורך 51 דקות, ועוד לצאת מזה בשלום.

    המעבד הקבוע של אלבומי מסיקה הוא גם הבעיה הקבועה שלהם. זך ומסיקה (צילום: אביב חופי)

    אבל מה שמייתר למעשה את כל מה שנכתב לעיל זו המסקנה העצובה ביותר מ"חדשות טובות": מירי מסיקה לא מתעניינת בתהליכי למידה, הפקת לקחים או סתם רעיון חדש שמעיר מוזיקאים באמצע הלילה לאולפן. נראה שמה שלא קרה בבכורה, לא ב"שלום לאמונות" ולא ב"חדשות טובות" פשוט גם לא יקרה, ולא כי מסיקה לא מסוגלת. היא – ועימה כנראה גם זך – פשוט לא מבינה למה לתקן אגרטל שאינו שבור, במקום לקלוט שהוא לא רלוונטי.

    הגן המסוים שקרא לאמנים מצליחים ומשפיעים ממנה לקום וללמוד שפה חדשה, כנראה שפשוט לא קיים אצלה ואצל האנשים שלעצתם היא מקשיבה. חדשות טובות, חדשות רעות, ביקורות טובות, ביקורות רעות – הקיום המוזיקלי של מירי מסיקה הוא כבר חוק טבע שאלוהים יצר וכנראה שרק אלוהים יחליט מתי הוא ייעלם ולכן ההתמודדות איתו בכלים רציונליים היא סוג של בזבוז זמן. כל שנותר הוא, כאמור, להתנצל בפני קרן פלס וכן בפני מי שחשב שבטקסט הזה יתגלה סוד הקסם של מירי מסיקה. מה שכן, לפחות ניתן כאן תירוץ: במקום שאין בו קסם, גם לא יכול להיות סוד.

    מירי מסיקה, "חדשות טובות" (עננה)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully