וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מפתח סול

15.2.2010 / 13:00

האם על היהודים להתבייש בשואה? זו השאלה שברקע "הקורבן", ספרו השני של זוכה פרס נובל סול בלו. תשובות אולי אין אבל הזדמנות להכיר את כתיבתו בגולמיותה יש. דוד רוזנטל יהודי נצחי

השנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם השנייה הציבו את יהודי ארצות הברית בעמדה בעייתית. החדשות שהגיעו על מימדי הזוועות באירופה גרמו להם להרגיש בני מזל במידה מסוימת, אך מבחינות אחרות הם לא הרגישו בטוחים, שכן גם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות תמיד נשבה בכיוונם רוח אנטישמית קלה. הרוח הזו רק התגברה עם התעצמות האולפנים הגדולים של הקולנוע בשנות ה-30 וה-40, שנשלטו כמעט-אבסולוטית על ידי היהודים בהוליווד – התעצמות שהוציאה לא מעט שדים אנטגוניסטים מהבקבוק. אמפתיה? אולי למראית עין, אבל בלב אף אחד הרי לא באמת אוהב יהודים, גם לא האמריקאים.

באדמה הפורייה ורווית-הפחדים הזו שתל סול בלו את הזרעים שנבטו עם השנים והפכו אותו לאחד מגדולי הסופרים היהודים במאה ה-20. את ספר הביכורים שלו, "על בלימה", הוא כתב ב-1944, בעיצומה של המלחמה, וכעבור שלוש שנים ראה אור הרומן השני שלו – "הקורבן", שתורגם רק לאחרונה לעברית על ידי ארז אשרוב.

גיבור הספר הוא אסא לוונטל, יהודי חילוני וחסון שעובד בעיתון קטן בניו יורק. בקיץ המהביל הוא מוצא את עצמו לבדו – רעייתו מרי סועדת את אמה החולה בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, וגם אחיו מקס נעדר מהעיר. בשל כך, אסא נאלץ לסייע לגיסתו אלנה, שמטפלת בבנה הקודח מחום מיקי. יום אחד בפארק ניגש לאסא שיכור שנראה מעורער בנפשו וטוען שהרס את חייו. אלא על אף שמדובר בתלונה מופרכת, היא מקבלת מימדים מדאיגים, מה שלא מוסיף לשלוות הנפש של לוונטל.

יותר שאלות, פחות תשובות

על אף ש"הקורבן" הוא בסך הכל הספר השני שכתב בלו, אפשר לזהות בו כמעט את כל האלמנטים שברבות השנים הפכו לתווי ההיכר של כתיבתו. הגיבור הוא יהודי עירוני (הפעם מניו יורק, פעמים אחרות משיקגו), שמגוון צרותיו ודרך חשיבתו מעידים על כך שאישיותו וחשיבתו מבוגרת בהרבה מגילו הפיזי. הנשים נוקשות, מתכתיות ומסרסות והאווירה הכללית היא של חסך ובדידות. אולם את "הקורבן" מעניין לבחון על בסיס נקודת הזמן שבה נכתב, בשל תרומתו הייחודית ליצירת כל המאפיינים הללו. בפתח הדבר ל"סול בלו – הסיפורים הנבחרים" (זמורה ביתן, 2004) כותבת רעייתו ג'ניס: "סול הציג רעיון שעליו התווכחנו ... האם על היהודים להתבייש בשואה? האם יש חרפה בהיותך קורבן?"

מדבריה של ג'ניס עולה כי בלו התעסק יותר בשאלה ופחות בתשובה, מה שהוא עושה גם בספר זה. גיבור הספר, אסא, משוריין בגישת ה"אני נגד כולם", המבוססת על פלטפורמה שהניח אביו. הוא לא שלם איתה, אבל מוצא את עצמו לא אחת נוהג לפיה (עמוד 105): "ומי היו האויבים? העולם. כולם. הם היו דמיוניים. ... לוונטל חש כאב כשחשב על האופן שבו תפס אביו את העניינים האלה". מצד אחד, אסא באמת לא שלם עם סימונו כאנדרדוג הנצחי, ומצד שני, הוא מגיע לא פעם מנקודת נחיתות שנובעת מיהדותו, ונראה שהוא נהנה מהרחמים העצמיים הללו.

אלא שלא בכדי הפך בלו לכל כך מוערך ולזוכה פרס נובל. לו היו ספריו מסתכמים בהבעת נקודת מבט חד ממדית כמו "היהודים נגד שאר העולם", הם היו תלויי זמן ומאבדים מערכם, שלא לדבר על כך שהקהל הלא יהודי היה אובד להם כבר בתחילת הדרך. ואכן, מה שמעניק ל"הקורבן" רלוונטיות נצחית הוא לא העיסוק בשורשיו של לוונטל אלא המיומנות שבה בלו מצביע על כל החולשות שטבועות בטבע האנושי – אשמה, חרטה, פסקנות, כפיות טובה, תלותיות, פזיזות ובעיקר בדידות. מהות היחסים בין לוונטל לסובבים אותו, ובמיוחד לאותו שיכור שטוען שהרס את חייו, מביאה לחילופי תפקידים די תכופים, ושם הספר אמנם מצביע מפורשות על כך שאכן יש קורבן בסיפור הזה, רק שלא תמיד ברור מיהו.

בלו הטיף, במיוחד בערוב ימיו, לכתיבה קצרה ותמציתית, אך בראשית דרכו, כך נראה, טרם אימץ את ההמלצה הזו בעצמו. "הקורבן", וזה חסרונו הגדול, סובל לא אחת מהתפלפלויות והגיגים מיותרים, שאינם תורמים ואפילו מפריעים לשטף העלילה. לו הוסרו שומנים אלה, היינו מקבלים מוצר הרבה יותר מהנה. ועדיין, חובביו של בלו, אלה שמעולם לא קראו את הספר באנגלית, בוודאי יתמוגגו כשיגלו את המקום שבו הכל התחיל.

סול בלו, "הקורבן", תרגום: ארז אשרוב, 271 עמ' / זמורה-ביתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully