מוקי הב הב

היה מסקרן מאוד לגשת לאלבום החדש של מוקי, "שמע ישראל". ראשית, אלבום היפ הופ ישראלי הוא תמיד בבחינת אירוע (גם אם האלבום הזה אינו עונה בדיוק על ההגדרה). שנית, זהו הדבר הראשון שיוצא מכיוונם של פליטי שב"ק ס', הלהקה שעשתה את זה כאן ראשונה ואחרת. שלישית, הידיעה שפילוני (דני קרק) אמון על ההפקה המוזיקלית (וגם על הלחנים והעיבודים) הבטיחה אלבום שמהבחינה הזאת אמור להישמע כמו שצריך. ורביעית, הסינגל הראשון של מוקי, "מדברים על שלום", היה ללהיט היסטרי ברדיו. רציתי לדעת אם מדובר בהצהרת כוונות.

ובכן, כן, האלבום די נאמן ברובו לאווירת "מדברים על שלום" המרוככת. זה לא אומר שכל השירים באלבום מרוככים - יש גם שירי היפ הופ ישראלי קלאסיים מהסוג הבועט, כמו "מי אמר אני" הפותח, או "לא רואה ממטר", שהם שירים סטנדרטיים שהפעם הוסבו לאווירת ג'מייקה קקה מייקה ושהתוצאה שלהם אינה מפתיעה במובן כלשהו – מוקי אכן משחרר ריימס בקצב נסיעה מהיר יחסית, הביטים אכן אלימים וצעקניים יחסית, אבל מעבר לאלה האלבום משדר בהחלט מיינסטרים ישראלי. מיינסטרים ישראלי סביר, שאם מריצים עליו מבחן בוזגלו התוצאה מביכה הרבה פחות מסאבלימינל.

ואולם הטקסטים, או יותר נכון הטוויסט הקטן שנוכח בהם, הם אלו שמביאים אותנו לעסוק במה שהוא החלק הארי של האלבום הזה, לפחות מבחינה קונספטואלית - והוא אלמנט המחאה, האמירה המסוימת, אלמנט "מדברים על שלום" ששולט ברוב התקליט.

רונן אידלמן כבר כתב כאן על כך ש"מדברים על שלום", איך נאמר, מושפע בכבדות משירו של פיטר טוש מודל 76', "Equal Rights". הוא גם ציין, בצורה מדויקת מאוד, שעל הטקסט של מוקי יכולים לחתום גם בהתנחלויות בלי בעיה. מדובר בטקסט טריוויאלי שמתחפש בחסות ההפקה והשירה לשיר מחאה, וזה לא טוב. אי אפשר לשיר מחאה מבלי לעורר דיון כלשהו, לוותר על עמדה אחת לטובת אחרת, לזהות יריב פוליטי ולהתעמת איתו ברבים. אבל מוקי מעדיף לדלג על הקטע הדעתני הנחרץ לטובת מצב הרוח המצוין של כל הקהלים הפוטנציאליים. וזה, מוקי, לא ממש לעניין. בשביל זה יש לנו את כל ארסנל אמני ישראל. אם אני שר על צדק וכולם מסביב מהנהנים, סימן שאני טועה, בגדול.

המחאה של "מדברים" טובה מאוד לרדיו הישראלי. הלך הרוח שלו טמון לאורך האלבום, כמו גם בהפקה הנכונה והמהוקצעת. יש כאן בית חרושת ללהיטים, חברים. לאלבום הזה יש סיכוי להיות באמת גדול.

אבל כאן בדיוק טמון הפספוס. כי אם אווירת "מדברים על שלום" המיינסטרימי והנגיש לכל נער ונערה היתה מתמלאת במסר ממשי, זה היה יכול להיות אלבום חשוב באמת. דווקא בזכות הידידותיות הרבה שלו, דווקא בזכות היכולת שלו לדבר לקהל גדול. נראה לי שמוקי לא היה מפסיד כלום מבחינה מסחרית אם היה מחליט לנטוש את אסטרטגיית הפרחת השורות הריקות סטייל "שמע ישראל" ו"האור מציון" לטובת אמירה רצינית. להפך: נראה לי שכולנו היינו יוצאים נשכרים מכך.

מצד שני, יכול להיות שאין פה פוטנציאל אמיתי. שאני מדמיין אותו. יכול להיות שאין לי שום סיבה להאמין למוקי. אחרי הכל, אנשים שלא אומרים כלום ואחרי זה מכתירים לעצמם כתרים של אנשי בשורה הם כנראה הגרועים ביותר.

נ.ב: עד מתי יהום הסער? עד מתי אדם בן כלב?