פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כיבוי צופים

      עבור פז חסדאי, סגירתו של קולנוע דיזנגוף הוא המסמר האחרון בחוויה האינטימית והמסעירה של צפייה זוגית בקולנוע בתל אביב

      מה אמור לעשות בימינו זוג צעיר בעיר הגדולה, עכשיו כשעומדים לסגור את קולנוע "דיזנגוף"? זה לא שבעבר הזוג נהג לפקוד דווקא את הקולנוע הספציפי הזה באופן קבוע, אבל נדמה שסגירתו הצפויה דכדכה את רוחם ופגעה אנושות באפשרותם להמשיך ולדבוק בתחביבם המשותף, צפייה בסרטי קולנוע בבתי קולנוע. כמובן שהשניים יודעים כי הקסם האמיתי מעולם לא היה טמון בסרטים עצמם - הרי הם צפו שם בלא מעט סרטים בינוניים – אלא פשוט בשהייה הצמודה זה לצד זה בחושך כמעט מוחלט, כשהם צוללים ביחד וכל אחד לחוד לעולם חדש ומרהיב שמרצד לנגד עיניהם, באכסניה קטנה, חמימה וביתית, בניתוק האולטימטיבי מלב הכרך ההומה. יכול להיות שזה נגמר?

      השניים זוכרים היטב את הימים בהם פתחו את מדורי התרבות, ועולם שלם של אפשרויות נפרש בפניהם. אילו היו רוצים לחוות את האווירה הייחודית של הצפון הישן של תל אביב, היו בוחרים בסרט בקולנוע "פאר", ולא פעם אף הקדימו את הגעתם לאזור והיו צועדים לאורך הירקון הסמוך, חולקים סיגריה בעודם ממתינים לתחילת הסרט, ולאחריו היו מנגבים חומוס מקומי ומנצלים עד תום את האטרקציות שיש לאזור להציע. באופן מוזר למדי, השניים גילו כי לחומוס שמגיע בסיומו של סרט יש טעם מסתורי ואיכותי יותר, לעתים אף מורכב ומעורר מחשבה.

      לפעמים, כשהיו מסתובבים ברחוב דיזנגוף הסואן, לא פעם בחרו בספונטניות לבדוק מה יש לקולנוע "הוד" להציע, ואז מגלים בקצהו של הפסז' הסליזי את גן העדן הקטן, עם המדרגות התלולות שהיו מורידות אותם למציאות אלטרנטיבית, לאותם ארבעה אולמות חביבים, ואז מתיישבים מהופנטים בחושך, לא מחליפים מילה במשך שעה וחצי, אך בכל זאת מרגישים כיצד הקשר ביניהם רק מתהדק.

      עד היום כשהם צועדים ברחוב פינסקר הם מביטים בעצב על המבנה הנטוש שהיה פעם קולנוע "תל אביב", ובעוד הוא נזכר בעיצובו הייחודי של בית הקולנוע, שאיפשר צפייה מהיציע בזווית נהדרת ואיך ראה שם לראשונה "רוקי 3" וזעק עם חבריו בהתרגשות, היא נזכרת איך בילדותה נהגה להגיע אל העיר הגדולה עם חבריה, בידיעה שסרט הוא הבילוי האולטימטיבי, חוויה שמצליחה גם לחבר וגם לרגש, גם לספק אתגר מחשבתי וגם לספק מנוח לתודעה.

      משענת משותפת, אצבעות מתלטפות

      ואילו כיום, מה נותר להם? אומנם דיזנגוף סנטר עדיין מציע את קולנוע "לב" הפופולרי, אך הקומה העליונה והתוססת של הסנטר, עם למטייל, איסתא ומקדונלדס, שונה לחלוטין מקומת המרתף, שנהנית ממעין הילה אמנותית, ונדמה שהקולנוע, שעמד לצדו של המעבר הרחב שעל קירותיו תלויות תמונות מוזיאוניות, לא רחוק מ"דיסק סנטר" הארכאי, נהנה מאווירה אליטיסטית ייחודית שכמעט כפתה עליו לבחור דווקא בסרטי איכות צרפתיים וגרמניים. כמה יחסר להם קולנוע "דיזנגוף", וכמה לא תועיל להם רשת המרכולים שתיפתח במקום.

      אומנם העיר טרם אמרה נואש, והיא עדיין מציעה את הסינמטק, המוזיאון, מגדל האופרה ו"גת", אך התחושה היא שמדובר בעולם הולך ונעלם, כמעט לא רלוונטי. ייאושם של הזוג התגבר במיוחד לאור ביקורם האחרון ב"סינמה סיטי", כשהניחו בתמימותם כי החוויה הקולנועית חזקה מכל איום אנושי, אך אז הגיעו השניים למעין מקדש קולנועי, עם מושבים נוחים ומקומות לשתייה, עם סאונד מסחרר וקיוסק מאובזר, והתקשו להבין כיצד מקום כל כך מושקע ומפואר מצליח דווקא לבזות את הז'אנר ואת כל מה שייצג עבורם בעבר.

      אומנם הזוג ימשיך ליהנות מצפייה בסרטים בביתם הצנוע (על אף שזה אינו מצויד במערכת קולנוע ביתית), אך תמיד יזכרו את החוויה הקולנועית, כיצד מרפקיהם הצליחו לחלוק בהרמוניות את המשענת הקטנה המשותפת, איך אצבעותיהם נפגשו במקרה והתלטפו להן מעל מיכל הפופקורן, ואיך התמסרו ליצירה שלמולם – לעתים גדושה באפקטים ויזואליים, לעתים פשוטה, נוגה ועצובה – ובסיומה יצאו מהורהרים אל העיר הסואנת, הביטו בה בהשתאות, והתקשו להבין כיצד היא לא השתנתה בזמן שעליהם עברה חוויה כה מסעירה.