פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      30 בצל

      עבור הקהל האיסלנדי של פרויקט 30, האלבום השני שלהם הוא ודאי בונבוניירה אמיתית. אבל במקומות כמו ישראל שבהם מבינים את המילים, צפויה למאזינים אכזבה – למעט משלומי סרנגה

      אם כל השירים של "30+", אלבום האולסטארז השני של פרויקט 30 (שגיא צורף ואלעד כהן) היו מבוצעים באיסלנדית, כנראה שהוא היה מושלם. לא בגלל שהאיסלנדית סקסית או יפה מהעברית אלא שבהקשר המוזיקלי היא פשוט חסרת משמעות לאוזן הישראלית (ועם ילידי ריקיאוויק שבין קוראינו סליחה). סיגור רוס, לדוגמה, היא לא להקה שמוערצת בגלל הטקסטים המופלאים שלה, אלא כי הטקסטים שלהם נשמעים מבעד למסכי הגיטרות כמו שיחה מתוך חלום של שיכורים ולא כמו שירה מנוקדת.

      אבל "30+" הוא לא באיסלנדית ואפילו להיפך: צורף וכהן כינסו את ברי סחרוף, מאור כהן, שלומי סרנגה, יהודית רביץ, יהלי סובול, נינט טייב (ובשירים "יבשה לים" ו"מנזר" אפילו את עצמם) כדי לעצב את סדר היום המוזיקלי של בני ה-30 פלוס בישראל, כפי שהחלו בהצלחה חלקית באלבומם הקודם. זהו נושא שכמעט ולא כוסה ברוק הישראלי בגלל גילו הצעיר וניסיונו המועט יחסית, למעט הדוגמה הפנטסטית של "הרי את" של אסף אמדורסקי ובראייה לאחור, גם רגעים ב"סימנים של חולשה" של סחרוף ("רגעים", למשל). לכן, גם הכישלון המילולי של "30+", שנכתב כל כולו כל ידי צורף, כל כך בולט.

      שגיא צורף, אלעד כהן 30 (סריקה)
      אילו ברי סחרוף, יהלי סובול ומאור כהן לא יכולים להציל את עצמם מרגעים קשים של קלישאות. עטיפת האלבום (סריקה)

      למרות שהוא כולו כוונות טובות, שורות כמו "אחים לנשק אין ברירה/ישנים בשק שינה" ("אחים לנשק" שמבצע סחרוף) או "יש אחד שלא/ יכול יותר להישאר בלעדיה/ ואחד אחר שלא יכול/להישאר איתה" ("רולטה" שמבצע סובול) הן טיעון מנצח בקרב על קיומה של היררכיה איכותית בתרבות הישראלית, כלומר שישנה אבחנה בין טוב ורע. הבעיה שמי מנצח איתו הם אלה שטוענים להעדרה.

      חשיבות המילים בשיר רוקנרול טוב באמת מודגמת טוב במיוחד באלבום הזה (אם כי על דרך השלילה) לא רק בגלל הכוונות הטובות של האג'נדה שלו אלא גם בגלל האנשים שמבצעים אותו, שלא באמת ניתן למצוא שחקנים טובים מהם בארגז החול הישראלי. ואכן – סחרוף נשמע קודר ומהפנט, סובול חד, טייב למעשה חשפה את המרת הדת האלטרנטיבית שלה בסינגל שיצא כמעט שנה לפני "קומוניקטיבי", מאור כהן נפלא ואל סרנגה עוד נגיע בהמשך. אלא שגם הם לא יכולים להציל את עצמם מרגעים קשים של קלישאות כמו "האור עולה/הוא מאיר עליי/האור עולה/הוא מאיר אותי/לא יכול לשנות את זה/אז אני מקבל את זה" ("האור עולה (כמו שזה)").

      יותר מהכוונות הטובות והביצועים המוצלחים, הטקסטים בעיקר מאפילים על ההפקה המוזיקלית המצוינת של האלבום, שנשמע מדויק ומרגש בהרבה מקודמו. שירים כמו "יבשה לים", "סכנה", "אין לך מה להפסיד" מצליחים להחליק ולהטריד בו זמנית, להישמע חיים למדי כשהם כתובים באותה בינוניות מייאשת של אמצע החיים.

      הצמד 30 - שגיא כהן עם אמיר צורף (יח"צ , יעל יעקבי)
      הניצוצות שהפיקו מסרנגה הם ההשראה שחסרה היום למוזיקה הישראלית. את המילים ששמו בפיו - שישאירו למישהו אחר. שגיא כהן ואמיר צורף (צילום: יח"צ)

      אבל יש ב-"30+" שני שירים שצריך לשמוע כדי להאמין שקרו באמת. תהליך הקנוניזציה של שלומי סרנגה החל מזמן, אבל רק בשירים כמו "בואי שבי (שיר מיוחד)" ו"שמיים שחורים" הוא מתגלה אולי כקול הגדול שיכול להפוך את האינדי למשהו סוחף באמת. ב"בואי שבי" הוא ניק קייב מתל כביר, כפי שכבר ניתן היה להבחין ב"האמנם" שביצע בפרויקט "עבודה עברית". ב"שמיים שחורים" צורף וכהן לקחו את השורשים היוונים של פוליקר, צירפו תכנותים ואמרו לסרנגה – "עכשיו תיקח את זה ותבעט לאנשים בלב". למזלו, נדב קודינסקי ז"ל כתב את הטקסט והתוצאה היא אולי העתיד של הרוק הישראלי – בדמות הגבר שאוהב להיות חלק ולצעוק יאסו.

      פרויקט 30 הוא רעיון מרענן בתעשייה עייפה למדי, שכפי שיזהר אשדות אמר פעם בראיון לאתר זה, לא מזדרזת לחלוק כישרון בין אמנים והפרגון והחברות שב"30+" נשמעים אותנטיים ולא מאולצים. כהן וצורף הם באמת שניים מהמוזיקאים הראויים ביותר שיש לתעשייה הזו להציע, כשהאינטואיציה שהביאה אותם להחליט שהם נשארים בעמדת המארחים הקבועים משתלמת להם בשני אלבומים, שלפחות אחד מהם נשמע מצוין. אלא ששם, מאחורי הקלעים, צריך להישמר גם החותם שלהם. הניצוצות שהם הפיקו משלומי סרנגה ולא הטקסטים הקלישאתיים של צורף הם ההשראה שחסרה כיום לרוק הישראלי כדי לשבור את התיקו שהוא נמצא בו. כל עוד הם מתעקשים ובצדק לכתוב על החיים כאן ועכשיו בעברית, חבל לבזבז אותה על מילים שאולי היו נשמעות מצוין לאיסלנדים.

      פרויקט 30, "30+", הוצאה עצמית, הפצה: High Fidelity