כשמריו בייטין אומר שהוא רוצה להמציא מחדש את הספרות, אפשר להאמין לו. שתי הנובלות "סלון יופי/ דמקה סינית" שיצאו במסגרת סדרת "אלדורדו" לספרות לטינו-אמריקאית מעידות שהוא מתכוון לכך. בייטין הוא סופר ואמן מקסיקני-פרואני שנהנה להבליט ולהקצין את הרדיקליות שלו לא רק בשדה הספרותי אלא גם בפרויקטים ובמיצבים שהוא יוזם (ביניהם מיצב משותף עם סופי קאל בברזיל בו חבש פרוטזה בצורת דילדו וגרם למהומה). בעוד בשאר העולם הוא זכה לפרסום בשל האקסצנטריות שלו וחיבתו לשערוריות, זו הפעם הראשונה שכתביו מתורגמים לעברית.
הספר כולל שתי נובלות שנכתבו בשנות ה- 90, שתיהן מסופרות בגוף ראשון על ידי מספרים שהחיבור שלהם למציאות מעורער ושהגבולות בין המקובל, המותר והאסור מטושטשים עבורם. הגיבורים של בייטין מתנהלים בסביבות מבודדות ופועלים כאילו הם מצויים מעל החוק ורשאים להמציא חוקיות משל עצמם. ב"סלון יופי" טרנסווסטיט הופך סלון יופי מתפורר ל"בית מתים" (13) - הוספיס בו מעבירים חולים במגיפה מסתורית את ימיהם האחרונים. ב"דמקה סינית" מספר גניקולוג נשוי את סיפור ההידרדרות של משפחתו לאחר מות בנו ובמקביל פורש סיפור שנשמע כמו חלום או הזיה שסופר לו על ידי בנה של אחת מהמטופלות שלו.
הנובלות של בייטין לא מתקיימות בזמן ומרחב מוגדרים; תחושת הזמן ב"סלון יופי" מזכירה את קצב ההתרחשות באקווריוני הדגים שנמצאים במספרה המוזנחת. הסיפור מתרחש בעיר ללא שם, שמוכה במגיפה קטלנית. ההשוואה ל"דבר" של קאמי או ל"על העיוורון" של סארמאגו מתבקשת, תמונת העולם המייאשת מאפשרת לבייטין לזעזע את קוראיו: באותה מידה שהמספר ב"סלון היופי" אינו מציע נחמה למטופליו הגוססים, גם לקוראים אין מפלט. אנחנו שבויים, כלואים בתוך הפרוזה החריפה שלו, מהופנטים על ידי המונולוג הנוקב בכנותו של המספר.
אף שהאקווריונים הם הדבר היחיד שקיים בו יופי כלשהו בסלון היופי, הגיבור נותן גם להם להידרדר. ההקבלה בין האקווריונים לסלון היופי היא מוטיב חוזר לאורך הנובלה: מאבקי הכוח והמרדפים בין הדגים הגדולים והקטנים והמלחמה בטפילים ופטריות מתוארים באריכות. כמו הגופות הנמקות של הגוססים, גם האקווריונים הופכים לעבשים, מסריחים, מימיהם ירוקים ומלאים בריקבון. הצורך להיפטר מגופות הדגים המתים מקביל לסילוק גופות המאושפזים שנפטרו ונראה שהמספר חש קרוב יותר להתרחשויות בתוך המים מאשר לסבלות החולים: "בשלב הזה, הבחור היה עבורי רק גוף נוסף אשר היתה לי מחויבות לסלק" (24), מציין המספר ביובש. בהדרגה אנחנו נחשפים לסדיזם של המספר, לכאב שלו ולבדידותו. גם כשמתברר לנו שגם הוא גוסס מהמגפה אין המספר מבקש רחמים או מעוניין בקרבה או חמלה. הוא משתף רק משום שהוא מעוניין לפרוק, לדווח על חייו, להשאיר עדות כלשהי אחריו. המספר חולק איתנו את שגרת ימיו, את עברו, את הרגעים המעטים בעלי המשמעות, ללא ניסיון לייפות את הכיעור הפושה כמעט בכל.
גם גיבור הנובלה השניה, הגניקולוג מ"דמקה סינית" מדווח על מעשיו בקול מרוחק ומנותק. הוא מציג לנו את המרפאה שלו ואז את מכוני העיסוי בעיר, ובהדרגה מתאר לנו חללים מנוכרים נוספים שהאירועים המתוארים בהם תלושים כל כך עד שלא ברור אם אלו מקומות אמיתיים או מדומיינים. קולותיהם של שני המספרים פועלים בסביבה שהיא מעין ואקום והתהודה של מעשיהם מגבירה את חריגותם ואת ניתוקם מסביבתם. בתום הקריאה אנו מבינים שאמנם מדובר בדמויות שאמורות לסעוד ולטפל בזולת, אך אין בהן רוך או חמלה כלפי עצמן או הסובבים אותם. ככל שהעלילות מתקדמות הם נחשפים כרוויים ברוע ובאכזריות, וזהו חלק מהמשחק שמנהל בייטין עם קוראיו, שמתעתע בקהל, ואולי גם מתעלל בו.
הוצאת הספריה
אל גיבור "לקרוא ולכתוב" בסיליו בארטל אנו מתוודעים כשהוא קורא בספר בשירותי הגברים בספריה בה הוא עובד: "בארטל אוהב להעביר כך שעות: לשבת ולקרוא. הוא גם נוהג לקרוע חתיכות קטנות של נייר טואלט ולהכניסן לפיו. הוא לועס אותן ויוצר מהן פקעות קטנות" (16). כך, אדם עם עצמו, מסתגר עם הספר שלו, מוקף בחומות העולם שיצר לעצמו. גם בעבודתו בספריה הוא מצפה, פאסיבי, נייח, להגעת המבקרים ואז לעזיבתם. כך הוא חי עד לרגע שהכל מתמרד בו והוא חייב לעזוב. בניגוד לפאסיביות של הגיבור הדהוי, שאר עובדי הספריה המקיפים אותו הם טיפוסים צבעוניים יותר, בייחוד שני האחראים לתחזוקה, שהשיחות מלאות האבסורד והאכזריות שהם מנהלים מזכירות דיאלוגים שנכתבו על ידי בקט. נראה שכל שאיפותיהם של עובדי התחזוקה מתמצות בהרחקת הקוראים מהספריה. הם מגרשים בצעקות את המבקרים שמעזים (בחוצפתם) להיכנס לספריה, מטעים אותם במכוון ושולחים אותם החוצה, לרחוב הקוראים האבודים. הסופר, אריאל ברמני, מיידע אותנו על חומרת המצב: "על קוראיו של רומן זה לדעת כי רק מעט מאחיהם הקוראים מצליחים לפרוץ את המצור ולהכנס לאולם הקריאה.... נכנסים כמה קוראים, מיוזעים, בבגדים קרועים, עם שרידי דם קרוש, וכבר אין להם את כוח הרצון הדרוש ולא היכולת הגופנית הנחוצה כדי לפתוח את מגירות הקטלוג, לחטט בטפסים, לבצע הזמנות" (29).
ברמני מכין אותנו למסע מסוג אחר אליו ייצא בקרוב הגיבור - "מסע ברכבת שיהיה גם מסע בזמן" (48). בסיליו הפסיבי יוצא למסע כשהוא מונע על ידי חוסר כיוון ואי בהירות. הוא אינו יודע לאן הוא הולך או ממה הוא בורח. יש לו "זמן, מעט כסף ורצון לעבור חוויה חזקה" (133). הוא משווע לריגוש כלשהו ולכן "מניח לעצמו להיסחף ללא כיוון ברור" (73). כשהוא מצויד בדיסקמן ובכמה עוגיות אלפחורס הוא יוצא אל הדרך, נותן לעיר לפעול עליו את פעולתה. הוא מפקיר את אשתו ואת מחויבויותיו הקודמות, שוכח את שם בנו, מאבד את נקודות האיזון של חייו. הוא נוסע קדימה ואחורה בזמן, מחפש את הוריו, את אחיו וחבר ותיק אותו לא ראה שנים, אך כל המפגשים עם העבר ועם הזדמנויות מוחמצות מתגלים כאכזבות. בסיליו חוזר לבסוף אל העיר ונותן לתשוקתו להוביל אותו כשהוא מתגלגל עם חברים בוהמיינים, מאבד את הכרתו ואת הסדר שאפיין את עולמו.
לעומת הפומפוזיות של בייטין האקסצנטרי שמעוניין להדהים ולהרשים את קוראיו, סגנון הכתיבה של ברמני הוא מינימליסטי, צנוע, מהסס, כמעט מתנצל. המספר אינו משתלט על הסיפור, אלא נותן לדמויותיו לעשות בעלילה כבשלהן - בין אם מדובר בהתפרעויות של עובדי הספריה או בניסיון של באסיליו ללכת לאיבוד, להיעלם ואז למצוא את עצמו מחדש.
ברמני מצליח לחבר בין חוטי הסיפור השונים וליצור תמונה אמינה ורגישה דוקא בזכות הפערים הקיצוניים בין דמויותיו. הניגוד החריף בין התנהגותם הפרועה של עובדי הספריה ושנאתם הבלתי מוצדקת כלפי הקוראים מדגיש את חוסר האיזון בין פנים לחוץ ומסביר לקוראים מדוע הגיבור חייב להימלט, מדוע הקריאה כבר לא יכולה להגן על הגיבור. כך, בחשאי, במרומז, יוצר ברמני קשר אמיץ עם הקוראים, שנמצאים בו זמנית מחוץ ובתוך העלילה.