פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "חבלים וצלבים"

      בספרו "חבלים וצלבים" לוקח אותנו הסופר איאן רנקין לעולמו של הבלש ג'ון ריבוס, היוצא למצוד בעקבות פרשיית רצח וחטיפה המסעירה את אדינבורו. קבלו טעימה מהספר

      הנערה צרחה פעם אחת. רק פעם אחת.
      זה היה באשמתו. זה קרה בגלל מעידה קטנה שלו. זה היה עלול לשים סוף לכל הסיפור עוד לפני שהתחיל. שכנים חטטנים, משטרה נקראת לחקור. לא, לא, זה ממש לא מתאים. בפעם הוא הבאה הוא יקשור חזק יותר את מחסום הפה, רק טיפה יותר הדוק, רק טיפה יותר בטוח.
      אחר-כך ניגש אל המגירה והוציא מתוכה פקעת של חבל. הוא השתמש בזוג מספריים חדים, מהסוג שבחורות תמיד קוצצות בו ציפורניים, וגזז חתיכה באורך חמישה-עשר סנטימטרים בערך. הוא החזיר את החבל והמספריים למגירה. בחוץ נשמעה נהמת מנוע של מכונית והוא הלך לכיוון החלון, ובדרך הפך ערימת ספרים שעמדה על הרצפה. המכונית כבר נעלמה והוא חייך לעצמו. הוא קשר לולאה בחבל, לא משהו מיוחד, סתם קשר.
      על הארונית שלידו הייתה מוכנה מעטפה.

      2

      התאריך היה 28 באפריל. רטוב, כמובן. מים חילחלו בדשא בזמן שג'ון ריבוס צעד אל קבר אביו, שמת כבר חמש שנים בדיוק. הוא הניח את הזר הצהוב-אדום, צבעי הזיכרון, על השיש הבוהק. הוא עצר לרגע וניסה לחשוב על דברים שאפשר לומר, אבל לא היה לומר, לא היה מה לחשוב. הנפטר היה אבא די טוב, וזה הכול. הזקן בכל מקרה לא היה רוצה שבנו יכביר מילים. אז הוא פשוט עמד שם, ידיו שלובות מאחורי גבו לאות כבוד, העורבים מצחקקים על גדרות האבן מסביב, עד אשר המים שנספגו בנעליו הזכירו לו שמכונית חמימה ממתינה בשערי בית הקברות.
      הוא נהג בשתיקה. שונא להיות שוב בפייף, שוב במקום שהימים ההם מעולם לא היו "הימים הטובים ההם", במקום שרוחות רפאים מרחששות בקליפות בתים נטושים והתריסים יורדים כל ערב על קומץ חנויות תלושות, יריעות מתכת שעליהן יכולים משחיתי הרכוש לחרוט את שמותיהם. ריבוס שנא כל-כך את חוסר הייחוד והיעדר האופי של המקום. הסביבה הדיפה למרחקים צחנה קבועה, של הזנחה, של בזבוז חיים מוחלט ומשווע.
      הוא נסע את שנים-עשר הקילומטרים לקראת הים הפתוח, היכן שמייקל אחיו עדיין גר. הוא הגיע לחוף שצבעו אפור-גולגולת, והגשם דעך ונרגע. המכונית התיזה מים מבין אלפי סדקים בכביש. הוא תהה איך זה שאף פעם לא חשבו לתקן פה את הכבישים, בעוד שבאדינבורו לא מפסיקים לשפץ (ובדיעבד רק מחמירים את המצב). ומעל לכול, תהה מדוע החליט בטירופו להרחיק עד לפייף, רק מפני שזה יום השנה למות הזקן. הוא ניסה להתמקד במשהו אחר, ומצא עצמו מפנטז על הסיגריה הבאה שלו.
      מבעד לגשם, שטיפטף עתה בקילוחים דקיקים, ראה ריבוס נערה כבת גילה של בתו הולכת בצד הדרך. הוא האט, חלף על פניה ובחן אותה במראה, ואז עצר. הוא סימן לה לגשת אל חלון המכונית.
      היא נשמה בכבדות והבל פיה נראה בבירור באוויר הצונן. שערה הכהה שלה נח על מצחה כזנבות עכברים. היא הביטה בו בחשדנות.
      "לאן את הולכת, חמודה?"
      "לקירקאלדי."
      "רוצה טרמפ?"
      היא הנידה בראשה לשלילה וטיפות מים התעופפו מתוך שערה הפרוע.
      "אמא שלי אמרה לי בחיים לא לקחת טרמפים עם אנשים שאני לא מכירה."
      "טוב," אמר ריבוס וחייך, "אמא שלך צודקת. יש לי בת בגילך ואני אומר לה בדיוק אותו דבר. אבל יורד גשם ואני שוטר, אז את יכולה לסמוך עליי. את יודעת שנשאר לך עוד הרבה ללכת."
      היא סקרה במבטה את הכביש הדומם שלפניה, ושוב ניענעה בראשה לשלילה.
      "בסדר," אמר ריבוס. "אבל תשמרי על עצמך. אמא שלך צודקת לגמרי."
      הוא סגר את החלון והמשיך לנסוע, ודרך המראה האחורית התבונן בה מתבוננת בו. ילדה חכמה. טוב לדעת שעוד יש הורים עם קצת אחריות. חבל שאי-אפשר להגיד את זה על אשתו לשעבר. בושה וחרפה איך שהיא מגדלת את בתם המשותפת. גם מייקל נותן לבת שלו יותר מדי חופש. אז מי אשם?
      לאחיו של ריבוס היה בית מכובד. הוא הלך בעקבות אביהם והתפרנס ממופעי היפנוזה. הוא כנראה עשה את זה לא רע, מכל הבחינות. ריבוס מעולם לא ביקש ממייקל לחשוף בפניו סודות מקצועיים, כשם שלא הביע כל עניין או סקרנות במופעי אביו. הוא שם לב שזה עדיין מטריד את מייקל, שנהג לפזר רמזים והטעיות מכוונות באשר לאמינות קסמיו ותרגיליו, בתקווה שאחיו יפתח את הנושא. זה לא קרה.
      לג'ון ריבוס היו דברים להתעסק בהם, וכך היה בכל חמש-עשרה שנותיו במשטרה. חמש-עשרה שנים, שכל מה שהניבו היה כישרון לרחמים עצמיים, נישואים הרוסים וילדה חפה מפשע הנקרעת ביניהם. זה היה יותר מגעיל מאשר עצוב. מייקל, לעומת זאת, היה נשוי באושר, עם שני ילדים ובית גדול יותר ממה שריבוס יוכל אי-פעם לחלום עליו. הוא היה כוכב הערב בבתי-מלון, במועדונים ואפילו באולמות תיאטרון, ותהילתו הרחיקה עד וויק וניוקאסל. לעתים קרובות הרוויח שש-מאות ליש"ט להופעה. מזעזע. הוא נהג במכונית יקרה, לבש בגדים מעולים ואין שום סיכוי בעולם שייתפס עומד בגשם זלעפות בבית-קברות בפייף, ביום האביב שזקני פייף אינם זכורים גרוע ומחורבן ממנו בתולדות עירם. לא, מייקל היה חכם מדי בשביל זה. וגם טיפש מדי.
      "ג'ון! שיט, מה נשמע? ז'תומרת, יופי לראות אותך. למה לא הזהרת אותי מראש שאתה בא? בוא תיכנס."
      זאת הייתה קבלת הפנים שריבוס ציפה לה: הפתעה מהולה במבוכה, כאילו כואב להיזכר שעדיין יש לך קרובי משפחה חיים. ריבוס ציין לעצמו שאחיו בחר להשתמש במונח "הזהרת", כשהיה יכול באותה מידה להסתפק ב"הודעת" או משהו פשוט כזה. ריבוס שוטר. שוטרים שמים לב לדברים כאלה.
      מייקל ריבוס שעט לעבר הסלון והחליש את היללות שבקעו ממערכת הסטריאו.
      "בוא תיכנס, ג'ון," הוא קרא. "רוצה לשתות משהו? אולי קפה? או משהו יותר חזק? למה באת?"
      ריבוס התיישב כמו בבית של אדם זר, בגב זקוף ובאווירה מקצועית. הוא בחן את קירות החדר ספוני העץ – תוספת עיצובית חדשה – ואת התמונות הממוסגרות של האחיין והאחיינית.
      "סתם עברתי בסביבה," הוא אמר.
      מייקל חזר עם כוסות המשקה ונזכר לפתע, או לפחות העמיד פנים שהוא נזכר לפתע.
      "אוי, ג'ון, שכחתי לגמרי. למה לא אמרת לי? שיט, אני שונא לשכוח את אבא."
      "אז מזל שאתה מהפנט ולא היסטוריון, אה? תן לי כבר את המשקה, או שהחלטת להתחתן אתו?"
      מייקל חייך בסלחנות והגיש לו את כוס הוויסקי.
      "זאת המכונית שלך בחוץ?" שאל ריבוס ולקח את הכוס. "הב-מ-וו הגדולה, אני מתכוון."
      מייקל המשיך לחייך והינהן בראשו לאישור.
      "כל הכבוד," אמר ריבוס. "אתה יודע לפנק את עצמך."
      "כמו שאני מפנק את כריסי והילדים. אנחנו מרחיבים את הבית, שיהיה מקום לג'קוזי או לסאונה בחצר. זה מה שהולך עכשיו, וכריסי לחוצה להספיק לפני כולם."
      ריבוס לגם מהוויסקי היקר. שום דבר בחדר לא היה זול, אבל גם לא נחשק במיוחד. חפצים דקורטיביים מזכוכית, קנקן יין מבדולח על מגש כסף, הטלוויזיה והווידיאו, מערכת הסטריאו הזעירה להחריד, מנורת השוהם. ריבוס הרגיש קצת אשם בקשר למנורה הזאת. הוא ורונה נתנו אותה למייקל וכריסי כמתנת חתונה. כריסי לא מדברת אתו. איך אפשר לבוא אליה בטענות?
      "דרך אגב, איפה כריסי?"
      "אה, היא יצאה קצת לקניות. יש לה מכונית משלה. הילדים עדיין בבית-הספר. היא תאסוף אותם בדרך הביתה. אתה נשאר לאכול אתנו?"
      ריבוס משך בכתפיו.
      "אתה מוזמן להישאר," אמר מייקל, והתכוון שריבוס ממש לא מוזמן. "אז איך הולך במשטרה? סוחבים איכשהו?"
      "יש פושעים שלא נתפסים, אבל על זה לא כותבים. ויש כמה שנתפסים, ועל זה כותבים. כמו תמיד, בקיצור."
      ריבוס חש בריח תפוחים מסוכרים, כמו בלונה פארק.
      מייקל דיבר:
      "זה נורא ואיום, הסיפור הזה עם הבנות שנחטפו."
      ריבוס הינהן בראשו.
      "כן," הוא אמר. "זה נורא. אבל עדיין אי-אפשר לקרוא לזה חטיפה. לא התקבלה דרישת כופר או משהו. סביר יותר להניח שזה מקרה פשוט של תקיפה מינית."
      מייקל נעץ בו מבט.
      "פשוט? מה פשוט בזה?"
      "ככה אנחנו מדברים, מיקי, זה הכול." ריבוס משך שוב בכתפיו וסיים את המשקה שלו.
      "אתה יודע למה התכוונתי, ג'ון," אמר מייקל. "לשנינו יש בנות. אתה נשמע כל-כך רגוע, אבל מפחיד לחשוב על זה אפילו." על פניו התפשטה הבעה של השתתפות בצער העולם, וגם של הקלה על כך שהזוועה כרגע היא מנת חלקם של אחרים. "זה מפחיד," אמר שנית. "ועוד באדינבורו. מי היה מאמין שדבר כזה יקרה באדינבורו?"
      "באדינבורו קורים עוד דברים שאף אחד לא יודע עליהם."
      "כן. הייתי שם רק בשבוע שעבר, הופעתי באחד המלונות."
      "לא אמרת לי."
      עכשיו היה תורו של מייקל למשוך בכתפיו.
      "זה היה יכול לעניין אותך?" שאל.
      "אולי לא," אמר ריבוס בחיוך, "אבל הייתי בא בכל מקרה."
      מייקל צחק. זה היה צחוק של ימי הולדת, צחוק שצוחקים כשמתגלה פתאום כסף באיזה כיס ישן.
      "עוד וויסקי, אדוני?" שאל מייקל.
      "כבר פחדתי שלא תציע."
      ריבוס המשיך לבחון את החדר בזמן שמייקל ניגש שוב לארון המשקאות.
      "אז איך הולך לך עם ההופעות?" שאל ריבוס. "והפעם אני באמת מתעניין."
      "הולך לי טוב," אמר מייקל. " אפילו טוב מאוד, האמת. יש דיבורים על פינה בטלוויזיה, אבל נחכה ונראה."
      משקה נוסף הגיע לידיו החפצות של ריבוס.
      "כן, ואני עובד על קטעים חדשים. זה די מפחיד." זהב נצץ על ידו של מייקל כשקירב את הכוס אל שפתיו. שעון יקר, ללא ספרות. ריבוס הירהר בכך, שככל שמשהו יקר יותר, כך לכאורה יש בו פחות: מערכות סטריאו קטנטנות, שעונים ללא ספרות, גרבי המעצבים השקופים שמייקל גורב.
      "ספר לי על זה," אמר ריבוס, בולע מרצון את הפיתיון שהגיש לו אחיו.
      "אז ככה," אמר מייקל ורכן קדימה. "אני לוקח אנשים מהקהל ומחזיר אותם לחיים הקודמים שלהם."
      "חיים קודמים?"
      ריבוס בהה ברצפה, כמתפעל מהשטיח שגווניו ירוקים.
      "כן," המשיך מייקל. "גלגול נשמות, לידה מחדש, דברים כאלה. אני הרי לא צריך להסביר לך, ג'ון. אחרי הכול, אתה הנוצרי מבין שנינו."
      "נוצרים לא מאמינים בחיים קודמים, מיקי. רק בחיים הבאים."
      מייקל נעץ בריבוס מבט נוקב, שפירושו "שתוק בבקשה".
      "מצטער," אמר ריבוס.
      "אז כמו שאמרתי, ניסיתי את זה פעם ראשונה על קהל בשבוע שעבר, אם כי עשיתי לא מעט חזרות עם המטופלים הפרטיים שלי."
      "מטופלים פרטיים?"
      "כן, הם משלמים לי כסף על טיפול בהיפנוזה. אני גומל אותם מעישון או מהרטבת המיטה או בונה להם ביטחון עצמי. חלק מהם בטוחים שהיו להם חיים קודמים, והם מבקשים ממני להפנט אותם כדי שיוכלו להוכיח את זה. אבל אל תדאג. הכול כשר ומסודר. מס הכנסה מקבל את חלקו."
      "ואתה מצליח להוכיח את זה? שהיו להם גלגולים קודמים?"
      מייקל ליטף באצבעו את שפת הכוס הריקה.
      "תתפלא," הוא אמר.
      "תן לי דוגמה."
      ריבוס עקב בעיניו אחר קווי המתאר של השטיח. חיים קודמים, חשב לעצמו. נו, באמת. גם לו היו פעם חיים. הרבה חיים.
      "תראה," אמר מייקל, "זוכר שסיפרתי לך על ההופעה שלי באדינבורו בשבוע שעבר?" הוא רכן שוב קדימה. "אז העליתי לבמה אישה אחת מהקהל. היא הייתה נמוכה, בגיל העמידה. היא הגיעה להופעה עם חברים מהעבודה. היא התהפנטה די בקלות, כנראה מפני שלא שתתה כל-כך הרבה כמו החברים שלה. ברגע שנרדמה, אמרתי לה שאנחנו עומדים לצאת למסע אל העבר שלה, הרבה הרבה לפני שנולדה. אמרתי לה לחזור לזיכרון הכי קדום שלה..."
      קולו של מייקל לבש גוון מקצועי אך נינוח. הוא פרש את ידיו כמו בהופעה מול קהל. ריבוס עירסל את כוס הוויסקי שלו וחש מעט רגוע יותר. הוא נזכר בתמונה מן הילדות, משחק כדורגל, אח אחד נגד האח האחר. הבוץ החמים של מקלחת ביולי, ואמא שלהם, בשרוולים מופשלים, מפשיטה את שניהם ומכניסה אותם, סבך מצחקק של זרועות ורגליים, לתוך האמבטיה...
      "...אז היא התחילה לדבר," המשיך מייקל, "בקול שלא ממש היה הקול שלה. זה היה מוזר, ג'ון. חבל שלא היית שם כדי לראות את זה. הקהל השתתק, ואני הרגשתי קור וחום ושוב קור בכל הגוף, בלי שום קשר למזגנים של המלון, דרך אגב. אני גרמתי לכל זה בעצמי, אתה קולט? אני לקחתי אישה אל החיים הקודמים שלה. ובחיים ההם היא הייתה נזירה. אתה מאמין? נזירה! היא אמרה שהיא לבד בחדרון שלה. היא תיארה את המנזר ואת הכול, ואז היא התחילה לדקלם משהו בלטינית, וחלק מהאנשים בקהל ממש הצטלבו. מה אני אגיד לך, שיקשקתי מפחד. הייתי מבועת. השערות שלי סמרו. הוצאתי אותה מזה הכי מהר שיכולתי, ואז היה שקט גדול עד שהקהל התחיל למחוא כפיים. ואז, כנראה מרוב הקלה, החברים שלה התחילו להריע ולצחוק וזה שבר את הקרח. בסוף המופע, גיליתי שהאישה הזאת היא בכלל פרוטסטנטית אדוקה, אוהדת של קבוצת הגלזגו ריינג'רס, לא פחות, והיא נשבעה לי בכל היקר לה שהיא לא יודעת מלה אחת בלטינית. אבל מישהו בתוכה ידע לטינית, אני אומר לך."
      ריבוס חייך.
      "סיפור נחמד, מיקי," הוא אמר.
      "זאת האמת." מייקל פרש את זרועותיו בתחינה. "אתה לא מאמין לי?"
      "אולי."
      מייקל ניענע בראשו.
      "אתה בטח שוטר די מחורבן, ג'ון. היו שם בערך מאה וחמישים עדים. אמינים לגמרי."
      ריבוס לא הצליח להסיר את מבטו מהדוגמה של השטיח.
      "הרבה אנשים מאמינים בגלגולים קודמים, ג'ון."
      גלגולים קודמים... כן, הוא האמין בכמה דברים... הוא האמין באלוהים, זה בטוח... אבל חיים קודמים?...
      בלי שום אזהרה מוקדמת צרחו מולו פנים כלואות מתוך השטיח.
      הכוס נשמטה מידיו.
      "ג'ון? קרה משהו? אלוהים, אתה נראה כאילו הרגע ראית..."
      "לא, לא, לא קרה כלום." ריבוס הרים את הכוס וקם ממקומו. "זה פשוט... אני בסדר, רק ש..." הוא הביט בשעונו, שעון-יד עם ספרות. "אני צריך לזוז. יש לי משמרת הערב."
      מייקל חייך חיוך קלוש, שמח שאחיו לא נשאר, אבל נבוך מכך שהוקל לו.
      "ניפגש שוב בקרוב," הוא אמר. "והפעם בשטח נייטרלי."
      "כן," אמר ריבוס, ועקצוץ ריח התפוחים המסוכרים שב ודיגדג את אפו. הוא הרגיש מעט חלש ומעורער, כאילו התרחק מדי ממקומו הטבעי. "בטח, ניפגש."
      פעם או פעמיים או שלוש פעמים בשנה, בחתונות, בלוויות או בשיחת טלפון לכבוד חג המולד, הם מבטיחים לעצמם להיפגש. ההבטחה עצמה כבר הייתה לטקס קבוע, ולשניהם היה ברור שאפשר להביע אותה ולהתעלם ממנה באותה מידה של נחישות, אם לא באותה נשימה ממש.
      "חייבים להיפגש."

      ריבוס לחץ את ידו של מייקל בפתח הדלת. הוא חמק במהירות על פני הב.מ.וו בדרך אל מכוניתו, ותהה עד כמה הם דומים, הוא ואחיו. דודים ודודות בחדרים קרים כמו המוות עצמו, היו מעירים לעתים, "אתם דומים כמו שתי טיפות מים לאמא שלכם." בזה הסתכם הדיון. ג'ון ריבוס ידע ששערו החום בהיר במעט מזה של מייקל, ושעיניו הירוקות קצת יותר כהות. הוא ידע גם שההבדלים ביניהם כל-כך תהומיים, עד שכל נקודת דמיון נראית מלאכותית לחלוטין. הם היו אחים שלא הרגישו כמו אחים. אם הייתה ביניהם אחווה, היא נשארה מאחור, אי-שם בעבר הרחוק.
      הוא נופף לשלום מתוך המכונית והתרחק. עוד שעה כבר יהיה בחזרה באדינבורו, וחצי שעה אחר-כך יהיה בעבודה. הוא ידע שלעולם לא ירגיש בנוח בביתו של מייקל, בגלל שנאתה של כריסי אליו והאמונה הבלתי-מעורערת שלה שהוא לבדו אחראי לקריסת נישואיו. יכול להיות שהיא צודקת. הוא ניסה לערוך בראשו את רשימת מטלות החובה המצפות לו בשבע או שמונה השעות הקרובות. הוא צריך לסגור קצוות אחרונים בתיק של פריצה ותקיפה חמורה. מקרה מאוד לא נעים. גם ככה יש מחסור בכוח אדם במחלקה לחקירות פליליות, והחטיפות האחרונות לא יוסיפו להם שעות שינה. שתי הנערות שנחטפו, נערות בגילה של בתו. הכי טוב לא לחשוב על זה. אולי הן כבר מתות או גרוע מזה: מייחלות למותן. שאלוהים ירחם עליהן. ועוד באדינבורו, מכל המקומות בעולם, בעירו היקרה.
      פסיכופת מטורף מסתובב חופשי, שם בחוץ.
      אנשים פוחדים לצאת מהבית.
      ובזכרונו הוא שומע צרחה.
      ריבוס משך בכתפיו, וחש כאב קל באחת מהן. זה לא עניינו, בסופו של דבר. עדיין לא.

      בסלון ביתו מזג לעצמו מייקל ריבוס עוד וויסקי. הוא הגביר את עוצמת מערכת הסטריאו עד למקסימום, ואז שלח את ידו אל מתחת לכורסה, גישש קלות והוציא מאפרה חבויה.

      איאן רנקין , "חבלים וצלבים", תרגום: ירון פריד, 241 עמ' /הוצאת רימונים