יצאנו לאור

ראשית, חובה לכתוב את זה: תחקיר "המקור", ששודר אמש (רביעי) בערוץ 10, אודות ההאשמות לפיהן המשורר יצחק לאור הטריד לא מעט נשים בשלושת העשורים האחרונים היה מצוין. הוא לא התחבא מאחורי שמועות וצילומי ארכיון אלא הלך אישה אחר אישה, מקום עבודה אחר מקום עבודה, בדק, שאל את עצמו (בצורה מעט מגוחכת אמנם, עם "הדיאלוג במשרד" של רביב דרוקר ונסלי ברדה) וסיפק תשובות הוגנות שנראות כמו האופן האידיאלי שבו מערכת תחקירים (פוסט פסק הדין נגד "עובדה" בתיק סרן ר') אמורה לעבוד.

לא בכל יום מוקדש תחקיר שכזה נגד אושיית תרבות מהדרג של יצחק לאור, לא כוכב רוק להמונים ואפילו לא אישיות טלוויזיונית בכירה, אבל בהחלט אדם שבחוגים ספציפיים הוא פיגורה: פיגורה שמשלבת אינטלקט רחב, יכולות ביטוי וכלי ביטוי רבי השפעה כדי להשמיע דרכם את דברו. או, במילים אחרות, פיגורה עם כוח כלשהו במרחבים בהם היא פועלת. רק מדיום אחד הצליח לבטל את הכוח הזה והוא האינטרנט, שאלמלא קיומו סביר להניח שהסיפור הזה – שכל כך הרעיש עד שלא ברור כיצד הצליח לא להתפרסם עד כה – פשוט היה נעלם ונקבר אלמלא פורסם קודם כל במקומות שונים ברשת באופן חלקי.

זוהי לא סיבה לאופטימיות: האחריות של "המקור" הצליחה לקחת האשמות אנונימיות, שבסינון טוקבקים בסיסי כפי שיש בכל אתר אינטרנט מסודר לא היו עולות לעולם לאוויר, ולהפוך אותו לסיפור שנראה לפחות כעומד בכללי האתיקה. אלא שאנחנו חיים בעידן שבו באמצעות אותה רשת אינטרנט, גוף רבני בעל שם – אך ללא האחריות שאליה מחויבת "המקור" – מטנף שם של קולגה. הסכנה היא שהחופש שמאפשר לנפגעי טראומה לשחרר את הלחץ עלול להפוך לצונאמי בחסות גופים נעדרי הרגישות כמו זו ש"המקור" נהג בה הפעם. אם מצרפים לכך את הרצון של כלי התקשורת להתגבר על הבושה שנגרמה להם בשל שלל פרשות ה"ידענו ושתקנו" נוסח משה קצב ומוני פנאן (שגם בתחקיר אודותיו, "המקור" עשתה עבודה מצוינת), יתכן שאנחנו בפתחה של עונת ציד שיריית הפתיחה שלה הוא הטוקבק.

ובכל זאת, בין אם לאור אשם או לא (מה שרק בית המשפט צריך להחליט, יהיה התחקיר מצוין ככל שיהיה), ייתכן גם שהשבוע האחרון הוא סוף עידן הגורואים, מימין ומשמאל, בקרב גלויי הראש ובקרב חובשי הכיפות. כשאחת המאשימות טענה שהפגיעה בלאור מתעצמת נוכח דמותו הציבורית כהומניסט מהצד השמאלי, קשה שלא לגחך על גאוותה של החברה הליברלית בספקנות הטבועה בה. הטענה שלאור לכאורה לא היה "נאה דורש נאה מקיים" היא מגוחכת כמו הטענה שבחברה הדתית אין סמים. שכן משחר ההיסטוריה, היצר הוא המקום שבו האידיאולוגיה מתכופפת ונעלמת. הצורך באנונימיות של הרשת כדי לגלגל את כדור השלג מוכיח שהחברה החילונית נגועה באותה פרימיטיביות בעטיה נהוג לגחך על הציבור ה"לא נאור". במובן הזה, "המקור" לא רק האשימה את לאור אלא את החברה הליברלית כולה.

אך המסקנה העצובה ביותר מהתוכנית אמש היא שהאמון במערכת אכיפת החוק קרס לכל רוחבה של החברה הישראלית, מחוף לחוף. אם ניתן היה לטעון כלפי החברה הדתית בפרשת הרב מרדכי אלון שהיא נוהגת על פי מערכת חוקים מקבילה ממילא, שבראשה ניצב הצו המוסרי של האל, מה תאמר החברה החילונית ששלטון החוק הוא נר לרגליה? כיצד אמור לאור להתחיל ולנסות לטהר את שמו באופן מעשי, אם הגוף הריבוני מושלך הצידה לטובת הודעות אנונימיות ולאחר מכן מומר בתחקיר של תוכנית טלוויזיה? מה שווה המשפט "בחזקת חף מפשע עד שלא יוכח אחרת", אם נטל ההוכחה נקטע לטובת כתבה על עמרי כספי? ומעל לכל, מדוע המשטרה שאמורה להגן היא גוף כל כך מאיים שנשים שהוטרדו מינית מעדיפות להצטלם לתחקיר טלוויזיה – לעתים אפילו בלי הצללה ובלי עיוות קול – במקום להגיש תלונה בתחנה הקרובה למקום מגוריהם?

"המקור" לא סיפקה ולא היתה צריכה לספק תשובות לשאלות אלו וגם אותם חוגים ש"סערו" בעקבות פרשת לאור ימשיכו לטעון טיעונים בשם שלטון החוק. אבל בינתיים בסלון כלשהו בישראל, בשקט, יושבים אנשים שקטים בחיים שקטים ומבינים שמעולם הם לא היו לבד כל כך.