אחרי לא מעט שנים בישראל, כאשר נדמה לך שהצלחת סוף סוף ללמוד דבר אחד או שניים על הטעם של הישראלי הממוצע, באה המציאות ומתנפצת לך בפנים פעם אחר פעם. אתה מביט על טבלת הרייטינג השבועית ורואה שכמעט 30 אחוזים מהעם צופים בסדרה כמו "החיים זה לא הכול" ולא מבין מי האנשים האלה. אתה קורא את סקר TGI ולומד שהעיתון "ישראל פוסט" רשם התחזקות משמעותית, ומסתבר שלא רק בקרב קופאיות מam:pm-. אתה קולט איזה סקר צרכנות ענק בעיתון דה מרקר שממנו עולה שהפיצה האהובה על הישראלים היא העוגה המוזרה של "פיצה האט". חבר מספר לך שאזלו כמעט כל הכרטיסים להופעה של תומאס אנדרס מ"מודרן טוקינג" בהיכל התרבות בתל אביב ואתה מחליט לצאת ולפתור את התעלומה: מי הולך להופעה של מישהו שאפילו בשנות השמונים הארורות נחשב למוקצה? אתה נכנס להיכל ומגלה מי הקהל שמגיע בהמוניו לראות זמר שחב את הקריירה שלו לנפלאות הפלייבק:
רוסים.
היכל התרבות היה מפוצץ ברוסים. הילד הרוסי שאף אחד לא ממש התייחס אליו כל תקופת היסודי (אלא אם כן היית צריך שהוא יתקן לך את המחשב), הנערה הרוסייה שאליה דווקא כן התייחסו (אבל רק בגלל שמועות זדוניות), הקצין רוסי ביחידה שתמיד עבד הכי קשה (אבל לנצח נגזר עליו להישאר בדרגת סרן), השכן הרוסי עם המרצדס ( שהוא בטח מאפיונר) והבלונדינית הלוהטת לצדו (כמה הוא שילם לה כדי שתתחתן איתו?). כולם היו שם. טוב, הם לא באמת היו שם. תחושת הזרות שתקפה אותי, ההרגשה שאני לא חלק מהחגיגה (וזו היתה חגיגה) גרמה לתודעה שלי לעבור אוטומטית למנגנון מצוקה ולשלוף תחמושת מארסנל הסטיגמות המבישות שאני נושא עימי לשעת חירום.
ניסן שור, מומחה לפופ ומחבר הספר "לרקוד עם דמעות בעיניים", הסביר לי שהמשיכה של הקהל הרוסי לסוג המוזיקה המכונה "יורופופ" לא נובעת חלילה מטעם גרוע, זה הכול עניין של פערים. מאז נפילת מסך הברזל לפני למעלה מעשרים שנה והצטרפותה של ברית המועצות למערב, נמצאים הרוסים במירוץ מתמיד להדביק את הפער התרבותי. את הרכבת הם איחרו ונתקעו לרוע מזלם בתחנה שהפסקול שלה מורכב משירים כמו Cheri, Cheri Lady ו- Brother Louie.
הקהל עצמו היה מדהים. ההופעה עצמה היתה סיוט, אם יורשה לי להיות עדין. מול קהל של ישראלים מלידה, ספק אם תומאס אנדרס היה שורד רבע שעה. האיש חופר ברמות שטרם נחשפתי אליהם במסגרת מופע פופ. לפני כל שיר בא סיפור שמספר את הסיפור של הסיפור שמאחורי השיר. הביצוע של השירים היה מביך, אבל עושה רושם שהקהל עצמו נהנה. כמעט כל שבע דקות בממוצע ניגשת צופה ומעניקה לאנדרס זר פרחים או מתנה אחרת וכמעט כל שבע דקות אנדרס עוטה על עצמו מבוכה מזויפת. לפחות על השטיק של לנסות לדבר עברית עם הקהל, אלמנט חובה בהופעות של אמנים מחו"ל בישראל, אנדרס ויתר. אולי עדכנו אותו שרוסית תהיה רעיון טוב יותר.
בסוף ההופעה לא יכולתי שלא לחוש תחושת אשמה. החברה הישראלית מעולם לא חיבקה את העלייה הרוסית בניסיון לקחת ממנה את הדברים הטובים ובעצם הותירה אותה לבדה, בלופ האינסופי של ערוץ 9, וסטי ומוזיקת טראש מהאייטיז. עשרים שנה לאחר העלייה והמצב כמעט ולא השתנה: זה הם ואנחנו. וכמו בכל מקרה עצוב של היבדלות תרבותית, יש כמובן מי שגוזר מכך קופון: תומאס אנדרס, אביגדור ליברמן והסניף של טיב טעם מעבר לכביש של היכל התרבות.