לא צריך להיות מעריץ גדול או מומחה לכתביו של אנטון צ'כוב כדי לזהות את המאפיין הבולט בסיפוריו: הצומת העומד במרכזה של הדרך אל האושר ומוביל לחוסר אונים במקרה הרע ולמוות במקרה הטוב. כן, במקרה הטוב, שכן המוות, של הגיבור או של זולתו, הוא לא אחת האופציה היחידה להשיג את הסם המבוקש. כזה הוא, לדוגמה, "לישון", הסיפור המדהים והמצמרר על וארקה היתומה, שכדי להגיע אל הנחלה (במקרה הזה, שינה טובה) חונקת את התינוק המייבב שעליו היא שומרת, ורק לאחר ביצוע הפעולה המזעזעת חווה את התנומה המיוחלת.
כמו בכל ספריו או מחזותיו של צ'כוב, גם ב"השחף" של תיאטרון "הבימה", בתרגומו של יוסף אל-דרור ובבימויו של רמי הויברגר, הדמויות תועות, חסרות אונים, מבקשות למצוא פרצה שתוציאן מהווה נטול תקווה אל עתיד זוהר. אין זה משנה כלל אם מדובר באמן כושל שסובל קשות מתסמונת "הבן של", באמו השחקנית המפורסמת, בסלב וונאבי או בסופר עטור תהילה. לכולם יש בעיני רוחם "אני" אחר, אולם הוא רחוק מהם כמרחק גן עדן מהגיהינום. למעשה, חלקם אפילו לא מודעים לאפשרות לשינוי ומעדיפים לשקוע בהווה הבינוני. מה טוב יותר, האמביציה או הקטטוניה? לא כל כך משנה, כך או כך התוצאה הצ'כובית היא של דשדוש במקום וחזרה לנקודת ההתחלה.
הויברגר, הגרסה המסמורטטת
קונסטנטין "קוסטיה" טרפליוב (מיכאל מושונוב) הוא מחזאי כושל שסופג קיתונות של בוז מאמו, השחקנית המפורסמת אירינה ניקולאייבנה (אסנת פישמן). לאירינה בן זוג, הסופר הנודע טריגורין (הויברגר), בו היא מרבה לרדות לאור אופיו הרך והכנוע. נקודת האור בחייו של קונסטנטין היא נינה מיכאילובנה (דאנה איבגי), אולם משיכתה אל טריגורין, ובעיקר אל מעמדו כסופר מדובר, יוצרת מערכת יחסים מוזרה וסבוכה בין הארבעה. הרופא, הרווק המבוקש דורן (אלי דנקר), מנסה לייצר נקודת מבט אופטימית עטופה בשפיות ולהחזיק את משק הבית על כנו. זו משימה לא פשוטה בהתחשב בביצת האפרוריות שבה שוחים כל בני האחוזה.
הויברגר מפתיע בליהוק העצמי שלו לתפקיד טריגורין. אם בעבר למדנו לצפות ממנו להיות הז'ונגלר, קאובוי חסר פשרות שעושה דברים בדרכו שלו, הפעם אנו מקבלים אותו בתור דמות מסמורטטת וחסרת ביטחון שנמשכת באפה. מהרגע הראשון שבו הוא מופיע, ניתן להבין כי הויברגר/טריגורין מוותר מרצון על כל עימות, בכל אספקט. הוא מעדיף לדוג בשעה שאחרים מתפלמסים, מסרב להזמנתו של קוסטיה לדו קרב, בורח מהביקורות ומההשוואות לסופרים אחרים ומתחמק מכל בחירה שעשויה להתברר כגורלית.
אירינה מגלה עליונות מובהקת ביחסיה עם טריגורין, אבל דמותה בולטת במיוחד דווקא כשהיא מתעמתת עם קוסטיה. היא משתמשת במניפולטיביות רבה בכישורי הבמה שלה והופכת במהירות מקלעפטע מרשעת וחסרת רגשות לאם דואגת ואוהבת. פישמן הנפלאה כווננה מראש להיות הכוכבת הגדולה של המחזה ולקחה את ההזדמנות בשתי ידיים. דנקר בהחלט מעורר אמינות כדון ז'ואן המזדקן שלעולם לא ימצא, כנראה, אהבה אמיתית ולמעשה כבר הפסיק לחפש. אורי אברהמי, בתפקיד הדוד, מבצע מעולה את תפקידו כאדם היחיד שכבר אין לו ציפיות מהחיים ומספק בעיקר אתנחתאות קומיות ואבחנות כמעט חסרות משמעות.
סתמי, לא מגרה ולא מחדש
מושונוב ואיבגי פחות משכנעים, אולם לא הם הסיבה לכך שלמרות הליהוק המוצלח שמסביבם, העוגה הזו כלל לא יוצאת טעימה. לקראת סיום המערכה השנייה נראה האולם כמו אולם הרצאות הצופים החלו לבדוק הודעות SMS, חלקם אף שקעו בתנומה קלה. החזרה מההפסקה מצאה רק כ-80 אחוזים מהם ישובים בחזרה בכיסאותיהם. ייתכן שהמשפט "אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני" קיבל כאן משנה תוקף. תיאטרון "נא לגעת" ביפו לא מתאים להצגה שכזו בשל חוסר היכולת שלו לספק תפאורה מתאימה ("מינימליסטית" זו ממש לא המילה הנכונה להגדיר את הפיאסקו שהלך על הבמה), והדיאלוגים הסתומים בפתיחה הכתיבו שעמום גדול בעיקר בשתי המערכות הראשונות. ההמשך השתפר מעט, ועדיין, קשה היה למצוא נקודות אור רבות בהצגה, מעבר, כאמור, למשחק המצוין של פישמן, הויברגר, דנקר ואברהמי.
וכך יוצא שהויברגר הבמאי פגע בהויברגר השחקן, משום שהבחירה ב"השחף" פשוט הייתה לו לרועץ. כממציאן של מתודות תיאטרליות רבות, צ'כוב הוא, כמובן, לא הכתובת לטענות על מחזור חומריו. אולם סיפור בן 115 שנים, שהמסר העיקרי שלו לא משנה אם אתה עשיר, מפורסם או סלב, לעולם לא תזכה להגיע לאושר - נטחן כמעט בכל יום במדיה המודרנית ושעובד לא מעט פעמים להצגות גם בתיאטראות שלנו, יצליח להפתיע ולרתק רק עם בימוי יצירתי ונועז במיוחד. הויברגר לא ממש מחבר בין התקופה ההיא לרלוונטיות של ימינו, העלילה לא מצליחה לרגש והתוצר הסופי סתמי, לא מחדש ולא מגרה את העין ואת האוזן. בסופו של דבר, הביצוע הזה של "השחף" לאה, יגע ונופל בעצמו לתמה הצ'כובית: כשעננה כבדה מרחפת מעליו לכל אורכו, הוא ממש לא מצליח למצוא את הדרך אל האושר.