הוד השרונה

דאג פיגר, הסולן/גיטריסט של The Knack, נפטר בתחילת השבוע כתוצאה מסרטן ריאות. הוא מת בוולנטיינז דיי בגיל 57. אתם אולי לא ממש מכירים את הקנאק (אני יודעת שמבטאים את זה נאק, אבל בעברית קנאק נשמע יותר טוב), אבל גם אם יעירו אתכם באמצע הלילה וישאלו אתכם איך הולך השיר “My Sharona” אין לי ספק שתוכלו לזמזם אותו.

יש להיטים שהם כל כך גדולים, אפקטיביים, נדבקים וממכרים שהם נצחיים. לא משנה אם אתם אוהבים את השיר או לא, "מאי שרונה" הוא להיט סופר-גלו, כזה שלא מרפה מהפעם הראשונה ששמעת אותו – אלוהים זוכר מתי זה היה – ולא יעזוב אותך עד יומך האחרון. ועל זה מגיע לדאג פיגר, שכתב ושר אותו, לא מעט קרדיט, וגם הספד קטן. אחרי הכל, גם הוא וגם שרונה הם משלנו.

הקנאק הוקמו בלוס אנג'לס ב-78', ועם כזה שם היה ברור שימצאו את עצמם מהר מאוד במצעדים. את השם המעולה הזה (שנשמע בגירסתו המעוברת אפילו יותר טוב מבאנגלית!) אימצה הלהקה האנגלופילית מקומדיית הסיקסטיז הבריטית “The Knack ...and How to Get It”, שביים ריצ'רד לסטר, הבמאי של “A Hard Day's Night” ו“Help!” של הביטלס. ההגדרה המילונית ל-Knack היא "כישרון, מוכשרות, מיומנות", כשבסרט מדובר בכישרונו של הגיבור הדון ז'ואן בהשגת בחורות. השם התאים ללהקה בול. הוא ביטא את אהבתם לרוק בריטי מהסיקסטיז – הביטלס וה-Who בעיקר – וגם תוכן שיריהם עלה בקנה אחד עם עלילת הסרט ההורמונלי והמטופש.

הדמו הראשון של הלהקה היה כל כך מרשים שלא פחות מ-13 חברות תקליטים נלחמו על הזכות להחתים אותם. קפיטול, שבסופו של דבר זכו במכרז, עשו עסקה טובה מאוד. הסינגל הראשון של הקנאק, “My Sharona”, שיצא בקיץ 79', הפך ללהיט הגדול ביותר של אותה שנה, והוא ממשיך לעשות הרבה מאוד כסף עד עצם היום הזה.

השיר תפס את המקום הראשון במצעד האמריקאי במשך שישה שבועות רצופים, זכה במשך השנים לאינספור ביצועים (בין היתר של פרל ג'ם ויו לה טנגו), סימפולים (Run DMC נתבעו על ידי הקנאק עשרים שנה אחרי שסימפלו את הריף המנצח ללהיט האייטיז שלהם “It’s Tricky”) ופרודיות, כולל הסינגל הראשון של ווירד אל ינקוביץ'.

"מאי שרונה" גם הופיע בהמון סרטים, וזכה לעדנה מחודשת באמצע הניינטיז, כשיצא שוב בסינגל, במסגרת הפסקול של סרט דור האיקס "מציאות נושכת". ואם לא די בכך, הגושפנקא הסופית לכך שלא מדובר רק בלהיט ענק אלא בתופעה תרבותית ניתנה כשהסתבר שהוא מופיע על האייפוד של ג'ורג' וו. בוש.

השאלה הראשונה שעולה בהקשר של השיר היא כמובן: מי זאת שרונה? האגדה מספרת שחברתו של פיגר בן ה-26 הכירה לו את שרונה אלפרין בת ה-16. מן הסתם לא היה לה מושג שהוא הולך להתאהב בילדה, שלא לומר לכתוב עליה שיר בסלון ביתם. אך זה מה שהיה. דאג התאהב בשרונה עד מעל לראש, וכפי שאהב לספר – הילדה הטריפה את חושיו. בראיון שנתן ב-94' סיפר פיגר שהוא מעולם לא פגש בחורה כמוה. "היא גרמה לאנשים להשתגע", אמר עליה. "היתה לה נוכחות מאוד חזקה ושאננות בלתי פוסקת. היה לה המון ביטחון עצמי". ובכל פעם שדאג ראה את שרונה התנגן לו בראש ריף שהגיטריסט בלהקה שלו, ברטון אוור, פעם השמיע לו.

הריף הזה, ביחד עם המילים והביצוע החרמניים, הם סוד קסמו של "מאי שרונה". גם עטיפת הסינגל – עליו מתנוססת שרונה האמיתית, בג'ינס גבוה ופטמות שמזדקרות מבעד לבגד גוף לבן – לא בדיוק הזיקה למכירות. העטיפה הזאת ממחישה היטב את המהות של השיר ושל הלהקה כולה. הקנאק עשו פאוואר-פופ נעורים כיפי וקצת מלוכלך, עם שפע של טקסטים על משיכתו של פיגר לשרונה הקטינה בפרט ולנערות צעירות בכלל – עובדה שהכעיסה לא מעט מבקרים. (צריך לזכור, כמובן, שכש"מאי שרונה" יצא, פיגר כבר לא היה ילד).

למרות שסביר להניח ששיר כל כך אפקטיבי היה מצליח גם בכל זמן אחר, הטיימינג שיחק תפקיד חשוב בהצלחתו המטאורית. הוא יצא כשנה אחרי שסגנון הפאוואר-פופ הנושן החל לחזור לאופנה, והיה זקוק ללהיט אחד ענק כדי לחתום את הקאמבק שלו.

שורשי הפאוואר-פופ נמצאים בסיקסטיז. אבי הז'אנר הם פול מקרטני מחד וה-Who מאידך. וזה כבר אומר הכל: מוזיקה מלודית, הרמוניות נעימות וריפים מנצחים בגיטרה. תור הזהב של הז'אנר – מבחינה איכותית, גם אם לא מסחרית – היה בתחילת שנות השבעים, כשלהקות אמריקאיות כמו ביג סטאר וה-Raspberries ולהקות בריטיות כמו Badfinger, חזרו לנגן מוזיקה עם השפעה חזקה של הפופ הבריטי של הסיקסטיז, של להקות פופ פסיכדלי אמריקאיות כמו הבירדס והביץ' בויז, ושל גלאם-רוק.

מהפכת הפאנק כמובן מחקה כל זכר לפאוואר-פופ, אבל עד סוף שנות השבעים הוא החל לחזור. המושג הישן קיבל משמעויות שונות משני צדי האוקיינוס, אבל אם מדברים על אמריקה, הרי שלהקות הניו-וייב הגדולות ביותר שלה, כמו בלונדי וה-Cars, הושפעו מאוד מהז'אנר. הפאוואר-פופ רק חיכה ללהיט המיינסטרים הענק שיסחוף את העולם כולו, והלהיט הזה הגיע כאילו משום מקום. עם "מאי שרונה" העלו הקנאק את הפאוואר-פופ לראש המצעד ובמידה רבה גם הרגו אותו.

אלבום הבכורה של הלהקה, “Get the Knack”, הופק על ידי מייק צ'פמן, שהפיק את בלונדי. זה אלבום חמוד וכיפי של רוקנרול במשקל נוצה, והוא מכר 6 מיליון עותקים ברחבי העולם. בסך הכל הוציאו הקנאק שישה אלבומי אולפן (האחרון שבהם ב-2001), ועם הפסקות פה ושם, הם פועלים עד עצם היום הזה. פיגר עזב את הלהקה ב-2003, כשנתגלה סרטן בריאותיו ובמוחו, אך גם אחרי שחלה המשיך להופיע מדי פעם.

הקנאק לא לגמרי היו "וואן היט וואנדר". שני אלבומיהם הראשונים הניבו עוד להיטים, כמו “She’s So Selfish”, “Frustrated” , ”Good Girls Don’t” ו“Baby Talks Dirty” (ה"מאי שרונה" של האלבום השני), אבל שום דבר לא התקרב להצלחה או לרמה של "מאי שרונה".

מי שתהה מה עלה בגורלה של אותה שרונה לא צריך להתאמץ יותר מדי. היא לא מתחבאת – להיפך. היום שרונה אלפרין היא סוכנת נדל"ן מצליחה בלוס אנג'לס, שעובדת בשביל העשירון העליון ומתמחה במציאת בתים לכוכבים. והיא סוחטת את התהילה שאהוב נעוריה העניק לה עד לטיפה האחרונה. אין ספק שאלפרין היא סוכנת הנדל"ן היחידה בעולם שהשיר "מאי שרונה" מושמע ברגע שנכנסים לאתר שלה (שכתובתו – כמה מביך – (mysharona.com. בביוגרפיה שלה באתר מספרת אלפרין שהיא מאמינה שהעובדה שהיא הונצחה בלהיט פופ עוזרת לה להבין את הראש של כוכבי פופ ולהיענות לצרכיהם הנדל"ניים.

לאור האופן הבוטה שבו היא מנצלת את השיר לקידום עסקיה, לא פלא ששרונה שומרת לפיגר פינה חמה בלב גם שנים רבות אחרי תום הרומן בינהם. לאחר מותו היא אמרה למגזין המוזיקה הבריטי אן.אם.אי: "דאג שינה את חיי לנצח. הוא עזב ביום האהבה, יום של לבבות ואהבה, וזה בדיוק היה דאג. הוא כולו היה לב ואהבה".