פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חלב שחור

      "פרשס" הוא סרט נצלני ומהונדס שמוכר סיפור חיים טרגי ושחור לקהל לבן ולא עני כדי לזכות בפרסים. ישי קיצ'לס מלקולם X

      פרשס (גאבורי סידיבי) היא נערה שחורה בת 16 שחייה אינם פיקניק, בלשון המעטה. ראשית, היא שמנה. שנית, היא בהריון, ולא בפעם הראשונה. שלישית, גם הפעם, כמו בפעם הקודמת, אבא שלה – שאונס אותה מאז שהיא זוכרת את עצמה - הוא האבא. רביעית, אמא שלה מרביצה לה על בסיס יומיומי. וכשאני אומר מרביצה, אני מתכוון לכך שהיא שוברת לה דברים מזכוכית על הראש ומשליכה עליה טלוויזיות. חמישית, זה עתה גירשו אותה מבית הספר, לאחר שהמנהלת גילתה שהיא שוב בהריון.

      בקיצור, אם אתם חושבים שהעניינים אינם יכולים להיות גרועים יותר עבור פרשס, הרי שאתם טועים, ובגדול. שכן עד ש"פרשס" – הסרט המדובר והמעוטר שבו הגיבורה הגדולה שלנו מככבת – יסתיים, יקרו לה עוד הרבה דברים, ורובם יהיו ממש רעים. אבל אם אתם חושבים שעובדה פעוטה זו תמנע מלי דניאלס, הברנש הערמומי שביים את מפגן ההיפר-אומלליזם הנ"ל, לנסות ולהותיר אתכם, בסופו של הסיוט, עם מסר של תקווה, הרי שאתם טועים בשנית. שכן באופן ציני ומעט פרוורטי, כל האג'נדה של הסרט הזה היא תקווה. התקווה הנאיבית שאפילו למישהי חסרת תקווה כמו פרשס תמצא מעט תקווה בעולם הזה, מצד אחד. והתקווה לזכות במלא אוסקרים, מצד שני.

      מתוך הסרט פרשס (imdb)
      מפלצתיות כה מוגזמת וכה הפגנתית, שזה כבר נראה כמו פרודיה על הדבר האמיתי. מוניק בתפקיד האם המתעללת (צילום: יח"צ)

      חשוב להדגיש כבר עכשיו ש"פרשס" – שמבוסס על הרומן "דחפי", מאת המשוררת/סופרת סאפייר – הוא מסוג הסרטים שבהם מלוהקים אנשים מפורסמים וזוהרים לתפקידים מאוד לא זוהרים. אני חושב ש"מונסטר בול" – הסרט שהביא להאלי ברי את האוסקר שלה - התחיל את הטרנד הזה בגלגולו העכשווי. וכנראה שלא צריך להיות יותר מדי מופתעים לגלות שדניאלס, שביים את "פרשס", היה המפיק של הסרט ההוא.

      בכל מקרה, דניאלס הזה יודע מה הוא עושה, כנראה, כי גם הפעם הטריק הזה מחולל נפלאות. מגישת הטלוויזיה והסטנדאפיסטית מוניק, שמגישה כאן הופעה מפלצתית כאמה המתעללת של פרשס, מסתמנת כמועמדת די ודאית לזכייה באוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה. וגם מריה קארי ולני קרביץ, שצצים פה שניהם בלוק שיגרום לכם להגיד "וואלה, לא זיהיתי אותם, כנראה שהם שחקנים ממש מוצלחים", זכו בלא מעט שבחים מהמבקרים האמריקאיים על כך שניאותו לשנות את התסרוקת ולהצטלם בתאורה לא מחמיאה.

      אבל אתם יודעים מה? מלבד יחסי ציבור, השטיק הגימיקי והמעט עייף הזה לא באמת תורם דבר לסרט. להפך. הוא רק מבליט את עובדת היותו של "פרשס" מוצר מהונדס ונצלני: מוצר מהונדס ונצלני שקהל היעד שלו הוא ברובו המכריע לבן, ולא עני; מוצר מהונדס ונצלני שנתפר למידותיו של המיינסטרים, ולמידותיהן של מעריצותיה של אופרה ווינפרי (שנמנית על מפיקי הסרט, ושעשתה רבות לקידומו); מוצר מהונדס ונצלני שסוחר באומללות אנושית מהזן הקיצוני אבל לא אומר על האומללות הזאת שום דבר שמצדיק את האופן הבוטה ועוכר השלווה שבה היא מוצגת.

      מתוך הסרט פרשס (imdb)
      יש תקווה - התקווה לזכות במלא אוסקרים. מתוך "פרשס" (צילום: IMDB)

      קשה להישאר אדיש לחלק גדול מהמראות ב"פרשס". כי חוץ מלהפיל עליה פסנתר כנף, דניאלס פחות או יותר עושה לגיבורה שלו כל נזק אפשרי. רק בשביל להיכנס לפרופורציות, אנחנו מדברים פה על בחורה שחטפה מאמא שלה בעיטות בראש בזמן שהיא שכבה על רצפת המטבח וילדה את התינוקת הראשונה שלה (שנולדה עם תסמונת דאון). וכאמור, קורים לה אחר כך דברים גרועים בהרבה.

      לזכותה של סידיבי, השחקנית הצעירה וחסרת הניסיון שמגלמת את פרשס, ייאמר שהיא עומדת במשימה המאוד קשה שהוטלה עליה בגבורה יתרה. אפילו לארס פון טרייר היה מרביץ שריקת התפעלות. אבל כאמור, התכלית שלשמה היא נדרשת לעבור בכל מדורי הגיהינום האלה, והתכלית שלשמה הצופים מתבקשים לצפות בה בזמן שהיא עושה את זה, מבוססת על הנחת עבודה שלקוחה מסיפורי האגדות.

      כי אתם מבינים, אליבא ד"פרשס" לא כולם רעים בעולם, ואם תחפשו היטב, תמצאו גם כמה נשמות טובות. קחו לדוגמא את הגברת ריין (פולה פאטון), המורה המלאכית שמזהה בפרשס את הפוטנציאל, ושלמעשה מצילה את חייה בכך שהיא מלמדת אותה קרוא וכתוב. איזו אישה טובה! ותראו איך הפנים שלה תמיד קורנות! כמו מלאך! או קחו לדוגמא את העובדת הסוציאלית האיכפתניקית והצרודה שאותה מגלמת מריה "היי, תראו, אני בלי איפור, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לנסות ולחקות בחוסר הצלחה את מריסה טומיי" קארי, שעוזרת גם היא במשהו לגיבורה שלנו. כמה טוב שקיימים אנשים כאלה! וממש לא נורא שהם די מכוערים!

      במלים אחרות, אם תשאלו את "פרשס", המערכת עצמה עובדת. לאט, ובחוסר יעילות מסוימת, אבל עובדת. נכון, עמוק בגטו מתרחשים דברים נוראיים, ו"פרשס" בהחלט ישמח להראות לכם את הדברים הנוראיים האלה בהרחבה ובאופן אקספרסיבי (ישמח מאוד, אפילו). אבל עדיין, למרות כל הסבל, והרוע, וחוסר הצדק, והאונס, וההשפלה, והעוני, והאלימות, וחוסר המוצא, וחוסר החינוך, חשוב לו שנזכור שיש תקווה. ועל כך אני אומר, איזו תקווה ואיזה נעליים.

      מתוך הסרט פרשס (imdb)
      מזל שהאבא אנס והאמא מתעללת כי אחרת לא היינו יודעים עד כמה המערכת נפלאה. מתוך "פרשס" (צילום: IMDB)

      כי איפה היתה המערכת עד לרגע שבו צצו פתאום המורה המלאכית והעוזרת הסוציאלית המשופמת הזאת? ומבלי להיכנס לספויילרים, איזה עתיד בדיוק מצפה לפרשס? ולמה זה בדיוק אמור לחמם לי את הלב, או לגרום לי להאמין שיש בעולם המזוין הזה שבריר של תקווה עבור מיעוטים חלשים שקולם לא נשמע?

      האשמים היחידים במצבה של פרשס, על פי "פרשס", הם האבא האנס והאמא המתעללת. ובזמן שהאבא כלל אינו לוקח חלק בעלילה (פתרון נוח), האמא מפליאה להתנהג כמו דמות מסרט אימה (פתרון נוח לא פחות). בחיי, בשלב מסוים - ואני חושב שזה היה השלב שבו נציגת משרד הרווחה, שבאה לערוך ביקורת בבית המשפחה, בדיוק עזבה - המפלצתיות של האם נהיית כה מוגזמת וכה הפגנתית (איך היא זורקת את התינוקת פגועת המוח מעליה שניה אחרי שהעובדת הסוציאלית עוזבת! איזו מפלצת האישה הזאת!), שזה כבר נראה כמו פרודיה על הדבר האמיתי. וכן, אני מבין שיש אנשים דפוקים בשכל שבאמת מתנהגים ככה והכל, אבל יש גם דרכים מתוחכמות ומפתיעות להציג את האנשים האלה בקולנוע, ודומה שנגינה על תו אחד עד שהאצבעות מדממות איננה אחת מהן.

      מתוך הסרט פרשס (imdb)
      איזו אישה טובה! ותראו איך הפנים שלה תמיד קורנות! כמו מלאך! מתוך "פרשס" (צילום: IMDB)

      הנטיה של פרשס להתמודד עם המציאות המסויטת שבתוכה היא לכודה באמצעות בריחה אל עולם דמיוני, שבו היא מפורסמת, זוהרת ונחשקת הזכירה לי קצת את הסרט הטוב לאין שיעור "המבוך של פאן" (שגם בו כיכבה ילדה חסרת מזל שהשתמשה בדמיון כדי להימלט מהמציאות, רק ששם אין לה את מריה קארי שתעזור לה). והסצנות "מרוממות הרוח" שבהן פרשס מוצאת את הגאולה שלה בין כתליו של בית הספר המיוחד שאליו היא נשלחת לאחר שמעיפים אותה מבית הספר הרגיל, קצת הזכירו לי בפשטנות שלהן את עולם הפנטזיות הפדגוגי של סרטים כמו "סיכון מחושב" (בו מישל פייפר חינכה את נערי הגטאות לצלילי "גנגסטרז פרדייז"). אבל יותר משני הסרטים האלה, לכל אורכו, "פרשס" גרם לי לחשוב על העונה הרביעית של סדרת המופת "הסמויה", שכזכור התמקדה במערכת החינוך הכושלת בשכונות השחורות והעניות של בולטימור.

      נכון, "הסמויה" לא עסקה בנערות צעירות שנאנסו על ידי אביהן, ולא כיכבו בה כוכבי רוק/פופ שהסכימו להתכער לחמש דקות כדי שיגידו עליהם שהם מולטי-טאלנטים. כיכבו בה סתם כמה ילדים שחורים רגילים, ללא הווה וללא עתיד. ונכון, שם גם לא נתנו לצופים מכות בראש עם פטיש, ולא הלכו על רייטינג ו/או פרסים. אבל הדמויות שלה, הסיפורים המורכבים ונעדרי הפשרות שהיא סיפרה, והמסקנות המאוד מדכאות שאליהן הגיעה בסופו של דבר, הפכו את העונה ההיא לאחת מהיצירות הטלוויזיוניות הכי עצובות והכי כנות שראיתי בחיי. כי האמת העצובה היא שהמערכת שבורה. ואי אפשר לתקן אותה. ואין באמת תקווה. ואף אחד הוא לא לגמרי טוב, או לגמרי רע. ומי שאומר אחרת פשוט משקר במצח נחושה, ומנציח את הבעיה. ועל אחת כמה וכמה כשהוא אומר את זה על מנת לסחוט מהממסד הלבן רחמים, פרסים ואהדה.