פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בצק אלים

      הגיבור של "פרסי ג'קסון וגנב הברק", המבוסס על סיפור מהמיתולוגיה היוונית, הוא מעין הארי פוטר מינוס הציפיות הגבוהות והעבר הטראגי, פלוס עלילה דלה למדי. ג'רמי יפה אל יווני

      שלושה אלים מרכזיים מושלים בעולם לפי המיתולוגיה היוונית: זאוס, מלך האלים, שליט האנושות ומטיל הברקים; פוסידון, אל הים; והאדס, שליט המתים ובאופן כללי הכבשה השחורה של המשפחה. הם אמנם נשבעו לא לשכב יותר עם הבנות ענוגות של המין האנושי אבל לא בדיוק עומדים בשבועה. כך בא לעולם פרסי (מלשון פרסאוס) ג'קסון, יוצא חלציהם של האל פוסידון ובת התמותה סאלי ג'קסון, רק שהוא – פרסי – כלל לא מודע שזהו הייחוס שלו.

      יתרה מזאת, מסתבר שדם אלים בעורקים לא מבטיח יכולות תפיסה וריכוז על טבעיות, שכן פרסי שלנו הוא דיסלקט שבקושי מבין מה רוצים ממנו בבית הספר. ואם לא די בכך, מסתבר שמישהו גנב לזאוס את הברק ופרסי הוא החשוד המיידי – האלים אולי יודעים למה דווקא הוא, אבל הם לא טורחים לשתף אותנו, הצופים בני התמותה, בסיבה.

      אלה הנתונים שעימם נפתח הסרט "פרסי ג'קסון וגנב הברק". לאחר מכן זאוס מיד מציב אולטימטום – אם הברק לא יימצא תוך שבוע, אוי ואבוי, וכולם מתחילים לחפש את הממזר שגנב אותו. למזלו של הממזר הזה – פרסי שלנו – יש לו שני אנשים "מיוחדים" (במלוא המובנים של המילה, כלומר גם הם נכים) ששומרים עליו: גרובר (ברנדון טי ג'קסון) ומר ברונר (פירס ברוסנן). השניים נשלחו מהעולם המיתולוגי כדי לשמור על פרסי ובבוא הזמן לקחת אותו למחנה קיץ לחצאי אלים – כלומר, אותם ילדים כמו פרסי שהם פרי האהבה של האלים לבנות האדם.

      והנה, בדיוק ברגע הנכון מגיע זמנו של פרסי להישלח למחנה – מעין הוגוורטס (סטייל הארי פוטר) שבו לומדים איך להפוך לגיבור מיתולוגי ואיך להשתמש בכוחות שמעניק לך זמן האלים שזורם בעורקיך. אלא שהאדס לא פראייר, הוא מוצא את פרסי במחנה ומודיע לו שאם לא יעביר לידיו את הברק, הוא יהרוג את אמו. וזה כבר מספיק לפרסי, שמחליט שלמד מספיק וניגש להציל את העולם. מכאן, הופך הסרט לרוד טריפ ברחבי אמריקה, בו מחפש פרסי ביחד עם גרובר ועוד ילדה חצויה – אנאבת', בתה של אתנה – אחר הפנינים שיאפשרו להם לרדת לשאול, לסדר עניינים ולחזור בשלום.

      מתוך הסרט פרסי ג'קסון וגנב הברק (יח"צ)
      מסע ברחבי אמריקה בחסות המיתולוגיה היוונית. כוכבי "פרסי ג'קסון וגנב הברק", מתוך הסרט (צילום: יח"צ)

      מי שהעלילה הזו נשמעת דומה במעט לזו של "הארי פוטר" ישמח לגלות שהוא לא רחוק מהאמת. לא רק כי גם פה וגם שם העלילה סובבת סביב שלושה ילדים שיסכנו את חייהם לטובת הכלל, אלא גם כי כריס קולמבוס, שביים את שני הפרקים הראשונים והפיק את השלישי (שהיה גם הטוב ביותר) בסדרת "הארי פוטר", ביים גם את "פרסי".

      יחד עם זאת, ישנם כמה הבדלים עיקריים שהופכים את הסרט לשונה בהרבה מכל פרק של "הארי פוטר". דבר ראשון, פרסי הוא לא הארי פוטר. הוא גם לא רון וויזלי. הוא לוגן לרמן ¬– חמוד, מצחיק, אמריקאי, ואפילו פיטר פרקר בפרק הבא של "ספיידרמן". הוא גם, כאמור, טיפה דיסלקט, כמו רוב הילדים המגניבים היום. אין לו עבר טראגי שחוזר לרדוף אותו כל הזמן, והכי חשוב – אין ממנו ציפיות גדולות, בניגוד להארי. הוא אדון לגורלו, פחות או יותר, והדבר היחיד שיכול לעמוד בדרכו הוא – כמו שאנאבת' אומרת לו – "האגו שעלול לצמוח לו" אם ייתן לכל הסיפור הזה לעלות לו לראש.

      הבעיה היחידה היא שהסיכויים שהסרט הזה יעלה למישהו לראש נמוכים. למרות האפקטים, המפלצות (וחלק מהמפלצות ממש מפחידות) והסאונד המהודק של כריסטוף בק, העלילה פשוט דלה מדי. חסר פה בסיס אמיתי לסיפור טוב וזה אמנם לא אומר שהסרט לא טוב – רק בשביל ההופעה הקצרה של אומה תורמן בתור מדוזה שווה לראות אותו – אבל הוא פשוט לא משהו יוצא דופן, אנושי כזה, ובשביל זה אנחנו לא ממש צריכים סיפורי אלים בקולנוע.