פרק ראשון: "כוכבים יש רק בשמיים"

קראו לו ארון, או אברם ואולי היה לו שם אחר, עמרם או ראובן, לא זוכרת בדיוק, אבל את שם המשפחה אני זוכרת היטב - "גרעינים".

זה היה מוזר שמישהו נושא שם משפחה זהה לעסק של אביו.

הוא נקרא "גרעינים", כי הוא היה הבן של בעל חנות הגרעינים.

זה כאילו שפיני וצביקה מהשכונה שלנו היו נקראים "פיני וצביקה נעליים", כי אבא שלהם היה סנדלר. או שלריבה פלר היו קוראים "ריבה ברזלים", כי היתה להם חנות של ברזלים, ברגים וברזים וכל מיני חפצים מכוערים מברזל.

על כל פנים, ארון או אברם גרעינים היה הבן של בעל הגרעינים, חנות ענקית, צמודה לקולנוע היכל, שצפתה אל הכביש הראשי ואני אהבתי לבקר שם. כל הימים היתה החנות פתוחה ומוארת, ובשקים עלו הגרעינים על גדותיהם וכמה נותרו על הרצפה.

הייתי מסתכלת בגרעינים המפוזרים בפתח החנות וחושבת, אולי פעם יזוז הבן של הגרעינים מהמקום שבו היה תקוע ואצליח לאסוף ערימה של גרעינים שחורים או לבנים, ככה, בחינם אין כסף, כמו הציפורים שהיו נוחתות אצל השקים ומלקטות במקוריהן את הגרעינים שעל המדרכה, ואני, אם אצליח למלא את כיס מכנסי בגרעינים, אלך למקום המחבוא שלי בתוך הליפט של הפליט ואפצח אותם להנאתי ואיש לא יפריע או ידרוש "כבדי קצת!"

הבן של הגרעינים היה עומד שם ופניו אל הרחוב, מוקף בשקים הגדולים שמתוכם היו קורצים הבוטנים, השקדים והגרעינים. העוברים ושבים היו רוכשים עיתון, ואז ארון או אברם או איך שקראו לו היה שואל "קונוס או ככה?" ובידיו כבר היה מוכן קונוס עשוי מפיסת עיתון. הוא היה מסובב את פיסת העיתון הרבועה על אצבעו עד שנהייתה מין משפך, ואז היה ממלא אותה בגרעינים.

בינתיים היה הקונה מנשנש מן הגרעינים, גונב עוד קצת זמן כדי לאכול חינם ובאלה שזה עתה קנה לא היה נוגע כלל.

ארון או אברם היה שואל: "רוצה ככה?" ותוחב את ידו בתוך שק הגרעינים והיה נשמע מין רשרוש שרק הרבה גרעינים יכולים להשמיע.

את הכסף שקיבל היה מניח מיד בקופסת הפח הגדולה הסמוכה למקום שבו עמד.

והיו שם עוד אוצרות, צבעוניים ומגרים: צנצנות זכוכית שקופות וענקיות עם סוכריות בשלל צבעים, עגולות, בומבילות כאלה. והיתה גם הצנצנת הגדולה עם סוכריות תרנגול על מקל, אדומות ועטופות בצלופן שקוף. אפילו הצנצנת עצמה היתה אדומה ומפתה.

בכל פעם שהייתי עוברת שם הייתי עוצרת לרגע, מביטה בערגה בצנצנת הגדולה, חושבת ומחשבת מתי יהיה לי די כסף ביד ואוכל להיכנס לחנות של הגרעינים ולומר "אני רוצה תרנגול על מקל מהצנצנת הזאת!"

יום אחד הלכתי לגרעינים עם פיני וצביקה וחווי, אחותם הקטנה שנשרכה מאחוריהם כמו תמיד.

הם קנו לעצמם קונוס גרעינים, ולחווי קנו תרנגול על מקל, ואני טרפתי אותה במבטי כשהחלה לקלף את הצלופן שנדבק ולא הרפה מהתרנגול.

"בואי, אני אעזור לך," הצעתי וקיוויתי שתיתן בידי את התרנגול ואוכל לקלף את הנייר בשיניים וכך אגנוב מעט מטעמו.
אך חווי לא נתנה. היא בחרה לעשות זאת בעצמה.

כשהתרנגול היה עירום מהנייר שעטף אותו היא תחבה אותו לפיה לאט לאט והתחילה ללקק אותו, מסובבת אותו מצד לצד, ואני אמרתי "תביאי לק, אני לא אקח לך, רק לק קטן!" וחווי אמרה - "מה פתאום, אסור מפה לפה."

פיני, צביקה וחווי פנו ללכת ואני נשארתי תקועה לרגע במקומי כשהבן של הגרעינים אמר, "ילדה נחמדה, רוצה משהו? רוצה אביא לך קונוס?"

ואני אמרתי, "לא קונוס, תרנגול, סוכריית תרנגול על מקל. אבל אין לי כסף!" גמגמתי.

והוא הרים את קולו בנימת עלבון ואמר, "כסף? אני ביקשתי כסף? מישהו שמע כאן את המילה כסף?"

כך קרא כאילו פונה אל העוברים ושבים למרות שאיש לא עבר שם.
"בואי," אמר, "אני עוד מעט סוגר. אני אתן לך מה שאת רוצה, כל החנות שלך."

הוא סימן לי להיכנס פנימה, וברגע שפסעתי אל תוך החנות הורד התריס הגדול שפונה לרחוב ברעש מפחיד. אף פעם לא ראיתי את התריס הזה מבפנים. בשבתות שהיה תמיד סגור, וכשתריסי כל החלונות היו מוגפים, לא היית יכול להבחין בין חנות לחנות וגם לא לדעת איפה מוכרים מה. ופתאום אני מהצד האחר של התריס, בתוך החנות ובחושך.

נבהלתי והוא אמר, "תכף נדליק את האור."

"אבל איפה כאן האור?" שאל כמי שזר לו המקום.

הוא אחז בידי ומשך אותי פנימה למחסן שהיה בעומק החנות. "הבטחתי לך קונוס, נכון?" "לא," אמרתי. "על מקל - תרנגול!" והוא אמר, "יהיה תרנגול, יהיה תרנגול." ואני ידעתי שאנחנו במחסן, כי ערימות של שקים מלאים וריקים מילאו מדפים שכבר היו עמוסים בקופסאות ובצנצנות, וריח עז של תבלינים באוויר וחושך נורא, מפחיד. רק קרן אור יחידה חדרה מאשנב מסורג הסמוך לתקרה, ובתוך קרן האור ראיתי המוני גרגרי אבק מסתחררים ללא הרף. הייתי מהופנטת מהמראה הזה וכשהרמתי את ראשי הוא אחז בי, הניף אותי מעלה והושיב אותי גבוה, בראש ערימת השקים. "איזה נסיכה את," הוא אמר, "את הנסיכה שלי." הוא נעמד למרגלותי, נגע בנעליים שלי ואמר, "איזה נעליים יפות. מי קנה לך?" ואני ידעתי שהוא משקר, הנעליים שלי היו מגעילות, הן בכלל היו של רותי, בת דודתי, וכבר ביום שקיבלתי אותן הן לחצו ואמא שלי חתכה אותן בקצה, שהאצבעות יציצו, וזה היה נורא. הבוץ של תחילת החורף נדבק בסוליות וזה היה נורא עוד יותר.

באותו הבוקר אמא הכריחה אותי לנעול דווקא את הנעליים האלה. "כבר קריר," אמרה, "אולי ירד גשם ותיקחי גם סווטר." ה"סווטר" הזה היתה האפודה הכי מכוערת שלי. קיבלתי אותה מיפה בריקל, הבת של אלה בריקל, שהיתה נותנת לי בגדים מכוערים שצבעיהם דהויים ואף פעם לא במידה שלי. ידעתי בדיוק איך אני נראית. מגעיל. והוא אמר, "איזה יפה את, ילדה יפה, איזה סוודר יפה יש לך!" וידעתי שהוא משקר ואומר סתם. ביקשתי שיניח לי, כי רציתי לברוח והריח של התבלינים דגדג לי בנחיריים והתחלתי להתעטש.

"תנגבי את האף שלך," הוא אמר, "נוזל לך!" ולא היה לי במה לנגב ודמעות החלו להציף את עיני והוא שאל, "מה עשיתי לך, עשיתי לך משהו?" הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי, "די, אני רוצה הביתה, אמא שלי תחפש אותי." והוא אמר, "למה למהר? עוד לא נתתי לך את התרנגול." ואז התרומם ממקומו ופנה פנימה לעבר החנות, ואני ניסיתי להיחלץ מהמקום בו הושיב אותי, כס המלכות של הגרעינים, אך הספקתי לזוז והוא חזר עם התרנגול על מקל וקילף את הצלופן ואמר, "תלקקי, נראה אותך מלקקת אותו." ואני כבר לא רציתי את התרנגול, וטעמן המלוח של הדמעות התערב בנזלת שלי. "תלקקי!" ציווה, "רוצה לראות אותך מלקקת!" והקול שלו השתנה ונעשה מפחיד. הוא התרומם אלי, הרים את החצאית שלי וידיו החלו ללטף את הרגליים שלי ועלו לירכיים, וראיתי את העיניים שלו נוצצות בתוך החשכה ונבהלתי מהפנים האלה, שלא דמו כלל לפנים של הבן של הגרעינים.

אז דחס את פניו אל בין ירכי, ואני משכתי לאחור את שתי הרגליים שלי, עם הנעליים הגבוהות של רותי, ובעטתי בפניו. הוא נפל לאחור והחל לצרוח, "אני יהרוג אותך, כלבה, בת זונה, אני יהרוג אותך!" ואני החלקתי מערימת שקי הגרעינים ורצתי משם כל עוד נפשי בי, צועקת, "אנשים! אנשים! הצילו - הבן של הגרעינים נפל!" ברחוב היתה כבר חשכה, ואני רצתי מהר ככל שיכולתי וליד הבית נפלתי על פני, נחבלתי בברכיים ובפרצוף. כשנכנסתי הביתה אמא התנפלה עלי בקול גבוה, "איפה היית? כבר חשבתי מה קרה לך...!" היא לא שאלה מה כואב לי, רק צרחה כמה שדאגה לי ושככה לא עושים.

לא סיפרתי לה שהבן של הגרעינים הפחיד אותי, ולא סיפרתי לה שבעטתי בפניו ושהוא נפל.

באותו לילה נפרדתי ממנה כועסת. ואני שנאתי ללכת לישון כשאמא כועסת עלי.

לא עברתי עוד על פני החנות של הגרעינים. הייתי עוקפת אותה ומאריכה את הדרך, העיקר לא להיתקל בו, בארון או אברם או איך שקראו לו. כעבור כמה ימים אמא ואני יצאנו לסידורים והיא התעקשה לעבור דווקא שם, ואני ראיתי אותו עם פלסטר לבן וגדול שכיסה את אפו וכמעט את כל פניו.

"ראית את הבן של הגרעינים," אמרה אמא, "הוא מפחיד ככה, לא?" ואני שתקתי ולא אמרתי לה שהוא מפחיד עוד יותר בלי הפלסטר על הפרצוף ושאת המכה הזאת אני החטפתי לו. ידעתי כבר אז - אני ילדה חזקה ואסור, אסור לעשות לי שום דבר שאני לא רוצה. אני מחזירה, אני לא מוותרת.

שנים רבות לא חזרתי לפתח תקווה. מאז שאמי נפטרה לא היה לי מה לחפש שם. באחד הביקורים האחרונים עברתי במקרה ליד החנות של הגרעינים. היה שם שלט גדול: "החנות למכירה". האיש שישב על כיסא כשפניו אל הרחוב היה ארון או אברם או איך שקראו לו, הבן של הגרעינים. כעת היה איש מבוגר, זקן, וכבר לא פחדתי ממנו. עצרתי, הבטתי ישר לתוך עיניו המימיות ואמרתי, "אני רוצה תרנגול, יש לך?" והוא אמר, "תרנגול, זה כבר מזמן אין. מאיפה את מביאה את זה? זה היה בשנות קוקוס, אבל קונוס רוצה?" ואני כחכחתי קצת בגרוני וטיילתי בעיני על פניו, מחפשת צלקת או סימן כלשהו, אך לא היה שם דבר. "לא, לא רוצה קונוס, רק תרנגול על מקל!" השפלתי את עיני והבטתי בידיו המגוידות, הזקנות, וזכרתי את המגע הדוחה, המחוספס, של כפות ידיו בירכי, ואת ברק העיניים בחושך ואת הרגליים הקטנות שלי בועטות בפניו - הפנים שעכשיו חרושות קמטים - והוא עדיין יושב לו שם בממלכת הגרעינים שלו, בודד, נטוש, ואפילו התרנגולים האדומים שהוסיפו מעט צבע לאפרוריות החנות שלו כבר לא היו שם. ורציתי לשאול אותו מה שמו באמת, ארון או אברם או רובן או עמרם, והאם "גרעינים" הוא באמת שם המשפחה שלו. אבל הוא פנה אלי פתאום, "גיברת, את רוצה לקנות או לבלבל את המוח. את מפריעה לי!" ולא רציתי לקנות ולא רציתי לבלבל את המוח ואפילו לא רצתי לזכור. והלכתי משם.