במאה ה-21, נפוטיזם הוא גזירת גורל שלא באמת מפתיעה אף אחד: כולם יודעים שקשר דם, עדיף מדרגת קרבה ראשונה, יפתח לך דלתות בשירות הצבאי, יעזור לך בשירות הציבורי, יכניס אותך לגל"צ, יזניק אותך לערוץ 2 ואפילו יעזור לך במכולת. זה לא בסדר, אבל כך מתנהל העולם והפלא ופלא הוא ממשיך להתקיים. זו מפלצת, אבל כזו שלמרבית האוכלוסיה אין הכוחות הדרושים להילחם בה. ובכל זאת, יש משהו ב"סיום הסכסוך", ספרו המקושקש של אבינדב בגין, נכדו של מנחם בגין ובנו של בני בגין, שמצליח להוציא מהדעת ומחייב לומר משהו על המפלצת הזו.
הדבר המרגיז ב"סיום הסכסוך", בו פורש בגין את משנתו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובתוך כך לגבי שטיפת המוח אותה עבר האדם המודרני, הוא לא הפואטיקה הילדותית שלא הולמת גם בלוגר בן 16, אשר באה לידי ביטוי במשפטים הקצרים ועשרות סימני השאלה שבתוכו. אלו לא התובנות בחצי שקל, שאפשר לסכמן בכך שכל פעולה אנושית היא למעשה אלימות ושמונחים כמו אהבה, קהילה וקבוצתיות הם למעשה סוף העולם. כפי שלא כל טוקבק ראוי להתייחסות, כך גם לא כל הגיג המודפס בספר על הקשר בין השואה, אלימות וכיבוש ראוי לניתוח מעמיק או לתשומת לב.
ספר לא אנושי
אלא ש"סיום הסכסוך" לא היה רואה אור אלמלא קראו לכותבו בגין ובתעודת הלידה שלו נרשם שאביו הוא שר וחבר כנסת בישראל. עצם קיומו של זה הבטיח לילוד ספר, לא משנה באיזה נושא, כי הוא מוצר שאפשר למכור. אפשר רק לתאר לעצמי את קריאות השמחה של המו"ל, הוצאת אחוזת בית, כשגילו שהנכד של מנהיג אצ"ל ומפלגת חירות והבן של השר הנצי ביותר בממשלת נתניהו הוא גם לכאורה שמאלן-על, מהסוג שעדנה קנטי היא סער שיינפין לידו, מתעב דגלים, שונא המנונים ומחבק עצים שלא גדלו בהתנחלויות. בתעשיית הספרות הקורסת בישראל, מו"לים לא מחפשים טקסטים עמוקים ומרגשים על "סיום הסכסוך", הם מחפשים תשומת לב, ואין דמות שזוכה בתשומת לב גדולה יותר מאשר שמאלני מניאק שהוא בנם ונכדם של הקיצוניים שבימניים.
רק שאבינדב בגין הוא לא שמאלן, אפילו שחצי מהספר כתוב בערבית. כיוון שלשמאלן יש דרך ואג'נדה ואילו לבגין יש בעיקר תהיות, ועם תהיות לא קונים במכולת של המזרח התיכון. למעשה, מקריאה נוספת ב"סיום הסכסוך" (זו לא השקעה גדולה במיוחד בספר 81 עמודים בלבד, והטקסטים אווריריים ולא צפופים) אפשר לומר שהוא בקושי בן אדם. האופן שבו בגין מסתכל על בני האנוש כן, הרוצחים המתועבים האלו, פגאנים שמעיזים לאהוב אנשים שדומים להם ולהיות בחברתם ובסביבתם כמה שיותר ואפילו, ירחם ה', לא לאהוב אנשים שלא דומים להם הוא האקט הלא אנושי כאן. חוסר ההכרה של בגין בתלות של האנושות ברגשות פנימיים וההזמנה האינפנטילית שלו לדמיין את חיינו לא הדחף האנושי, מעידה שהזרות שלו היא לא ללאומיות או לקהילה, אלא לאנושות בכלל.
זה בסדר: אנחנו, האנשים הרעים והאלימים שמעיזים לאחוז באהובינו כי ככה בני אדם עושים, צריכים להכיל טיפוסים כמו אבינדב בגין, שבוודאי מבין שאותם בני אדם נוראיים היו מנגבים עם הספר הזה את הזיעה ביום חם בפברואר אלמלא היה השם "בגין" מתנוסס עליו. אנחנו מכילים עלבונות קשים מאלו, כמו הממשלה שבה חבר אביו וכמו המלחמה אליה יצא סבו.