רסק ביש

הסגנון של אייל שני הוא לגמרי שאלה של טעם. הכי קל לכנות אותו "מוכה ירח תמהוני" ולסגור עניין, או לפטור את הפיוטים המסולסלים שלו כשטויות במיץ עגבניות, אבל קשה שלא להעריץ את המסירות שלו למה שהוא עושה. השף הפואטי והמהגג שאין שני לו בניסוח תפריטים ("תינוקות קלמארי מוטחים על מחבת לוהטת", מישהו?), שחלקנו נחשף אל חייו הפרטיים דרך המצלמה של זוגתו, מירי חנוך, בסדרה "מחוברות", ושהגיש עם שחר סגל סדרה מעוררת מיצי קיבה ומחשבה בערוץ 8, חוזר להגיש באותו הערוץ סדרה חדשה, הפעם כמעט ללא יומרות להאכיל את האורחים שלו אלא בעיקר עם כוונה לאכול להם את הראש.

ב"איפה האוכל," סדרה בת חמישה הפרקים, יוצא שני למסע גסטרונומי ברחבי הארץ ומנסה להבין את הקשר שבין האוכל שיש לנו על הצלחת לתרבות שאנחנו צורכים, כאשר בכל פעם הוא חוקר את האבולוציה המקומית של מוצר צריכה אחר: העגבנייה, החלב, הגפן, החיטה והעוף. הוא שואל שאלות מוסריות, ערכיות, פוליטיות. שאלות של טעם. התשובות די מבאסות, תודה ששאלתם.

שני הוא אדם מביך במהותו, לטוב ולרע, בגלל שהוא חשוף ולא מרוסן, כמו ילד. סוג של עפיפון בלי חוט. הפעם, המבוכה שהוא מעורר כרוכה בשאלות נוקבות, בעלות היגיון צרוף אם כי נאיבי, ומי שמתכווץ באי נוחות הם לא הצופים אלא דווקא המרואיינים שלו, ששני מקפיד לערער על סדרי העדיפויות והעולם שלהם.

בתחילת הפרק הראשון, ששודר אמש (ראשון), משתתף שני בטעימת עגבניות במכון לטכנולוגיה ואחסון. הבימוי הרגיש של אבידע לבני פותח בהומור עצמי. שני מתפלסף ומתדיין, מנסה לעורר פולמוס על קמחיות וחוליות המרקם כמו התלמיד הנודניק וטעון הריטלין של הכיתה, ולבסוף ננזף על ידי מנהל המכון: "אסור לדבר בזמן הטעימה".

הפרסומת שבה שני מנהל רומן עם עגבנייה, מפשיט אותה במבטי זימה ומטיח בה בדמיונו אשכי שור לוהטים לא מותירה הרבה סימני שאלה: אין ספק, האיש מאוהב. בתחילת הפרק הוא פונה אל הצופה ומבהיר למה הוא לא סתם קוקו שמאניש עגבניות אלא משורר גסטרונומי של ממש: "בזמן שאתה טיילת בהודו, אני הסתכלתי על עגבניות... עגבנייה בראש, זה מה שהיה. היום אני מבין שהעגבנייה היא הרומנטיקה של הארץ, שהועברה ישירות מגן העדן לישראל. אנשים לא בוכים על העגבניות הנוראיות שנותנים לנו לאכול פה בארץ. יש להם כמיהה מטורפת לטעם ולריח של העגבנייה שהיתה פעם. איפה שהיא מופיעה, היא מעניקה את ברכת הים התיכון על האוכל. את ברכת השמש, את ברכת האדמה היבשה, את ברכת האור המסמא. זאת עגבנייה". שני בעצם מתגעגע לישראל הישנה. זה לא מה שהבטיחו לו.

מכאן, נפתח מסע שהוא פוליטי ומוסרי לא פחות משהוא קולינרי. זה אמנם המסע הפרטי של שני אחר אהובת לבו שנטרפה עליה דעתה ואבד עליה הכלח, אבל זה בעצם הסיפור של האדמה הזו, האימא המשוגעת שלה. שני הוא נביא הזעם, עם טורבן מאולתר על הראש, המבכה את האיוולת של האדמה המסוכסכת הזו, של הקפיטליזם הדורסני והמוח היהודי, שמשאיר אותנו עם חלומות מנופצים, פטנטים ובעיקר – עגבניות דלוחות וחסרות טעם בסלט.

כוחות השוק החופשי הפכו את העגבנייה שאנחנו אוכלים היום לכתומה ודלוחה, אנדרטה עצובה למה שאכלנו ורצינו פעם. המסע מתחיל אצל בת עמי זמירי במושבה, שמספרת איך פעם היו הוריה מגדלים עגבניות בעצמם בערוגה הפרטית, ומוכרים למפעל תנובה. כיצד לצדם גרה משפחה ערבית, שהיתה נוהגת להכין רכז מהעגבניות שגידלו לימי החורף וכך למדו היהודים איך להכין רסק עגבניות. הוא ממשיך דרך שדות נטולי נשמה של "עגבניות תעשייה" הגדלות בשדות קיבוציים עבור מפעלי השימורים שמייצרים היום אותו הרסק להמונים, בעלות תוחלת החיים הקצרה מנשוא, שש שעות בלבד חולפות מהרגע שבו הן נקטפות ועד להובלתן על מסועים כצאן לרסק. שני מבכה את מותן הלא מכובד. הביקור במפעל עושה לו פלאשבקים לשואה והוא לא חוסך בדימויים: דם ניגר, טבח המוני, רציחות.

בהמשך הוא מתלווה למשפחה ערבית שבעבר התפרנסה מדונם אדמה חקלאית והיום מגדלת עליו עגבניות "בשביל הכיף, בשביל הזיכרון" ומתפרנסת מקצבאות של הביטוח הלאומי, מדבר עם חקלאים ומפתחי זנים ולאט לאט מאבד מהתוכחה ומבין שהאנשים הרעים מהמפעל הם בעצם מראה עצובה שלנו. כולם בנים לחקלאים, כולם ויתרו על חלום החקלאות הרומנטי בשל אילוצי הפרנסה וכמו עגבנייה מובסת התגלגלו למכונת הריסוק שעובדת נגד הטבע שלנו, אבל עם היד על הדופק של הכלכלה. זו שמנסה למצוא את מועד הקטיף האופטימלי שיאפשר את האחסנה המקסימלית, ובכלל לא חושבת מה הטעם בכל זה אם לסלט יש טעם של קלקר והאדמה זרועת קסאמים.

ממש כמו האתוס הציוני החקלאי, העגבנייה שלנו ממהרת להבשיל ולהאדים ודוהרת אל מותה, והמדענים-פוליטיקאים שלנו מנסים להאט את הקצב, מרסנים את משאלת המוות. בתקופת כהונתו הקצרה כשר החקלאות, פנה משה דיין לאקדמיה בבקשה לייצר זן עגבניות ציוני, בקשה שבעקיפין הובילה לאסונן של העגבניות, כאשר פרופסור נחום קידר ייסד על הדרך המצאה שחוללה מהפכה עולמית – המונח "חיי מדף". מאז, עומדת ישראל בצמרת ענף העגבניות העולמי במונחי פיתוח ומחקר. מדי שנה מפותחים בישראל 120 זנים המיועדים לייצוא, מתוכם יוצאים שניים חדשים לשוק העולמי. סוג של בריחת מוחות חקלאית, אם תרצו.

קשה לתאר עד כמה שני מתחרמן כשהוא מסתובב בחממות לגידול זני העגבניות האסורים. מפנטז על מסעדת העגבניות הטובה בעולם שתוקם בסמוך לחממה, אבל מסתפק במבט משתאה על העובדים התאילנדים שאורזים את העגבניות בקפדנות ופונה להכין רוטב פסטה בעצב. הוא נדהם לגלות שבמכולת שממוקמת 50 מטר מהחממה מוכרים עגבניות מהשוק הסיטונאי בתל אביב.

בסוף הפרק, שני נפרד מהעגבניות בנמל אשדוד בתוגה ומביא אותנו למסקנה הקבועה: אנחנו הדפוקים, לא העגבניות, ולא המגדלים. אנחנו הרי לא פראיירים, וזה מה שחשוב, לא הטעם, לא הריח. שהאירופאים ישלמו 40 יורו לקילו.