יותר משלמדו הצופים משהו על חייה ומותה של עפרה חזה בסרט "האוצר האבוד של עפרה חזה", הם למדו על המצוקה של הערוץ בו הוא שודר. תוכנית של 60 דקות, ששודרה אמש (שני) בערוץ 10 וזכתה להגדרה הלא מחייבת "דוקו", הבטיחה לחשוף "אוצר גנוב" שהוסתר מהציבור ולגלות פרטים חדשים על הפרשה, אך מה שבעיקר נחשף היה הייאוש וחוסר האונים של אנשי הערוץ, שמרחו לשעה שלמה אייטם שראוי היה שיוגש ככתבה צנועה בתוכנית של גיא פינס.
אין מדובר בפלצנות או בהתנשאות, בטח שלא בסלידה מתוכניות מהסוג הנ"ל, כיוון שגם כותב שורות אלה חוטא לא פעם בצפייה בתוכניות THS ("סיפורי הוליווד האמיתיים") ובוהה בהן בעניין רב. מדובר בז'אנר מוכר ומצליח, שערוץ E שידרג לדרגת אמנות ומטפל בו במקצועיות. אין פסול בלדוש בפרשייה מעניינת, להוסיף ראיונות וקטעי ארכיון ובמקרים נואשים לתבל בקטעי אילוסטרציה. אך ההבדל הוא שערוץ E מעולם לא התיימר להגדיר את המשדרים הללו כ"דוקו", וכערוץ נישה הוא מעולם לא התכוון להוות אלטרנטיבה רצינית בלוח המשדרים. בערוץ 10, לעומת זאת, שידור של תוכנית כזו בשעת שיא משדר רפיון רוח ונתפס כמבוכה. גם הבחירה בגיא פינס כקריין, על אף שהוא כלל לא ביים או ערך את המשדר, מרמזת על ייאוש מערכתי, מעין ניסיון לסחוט עד תום את שירותיו של הטאלנט ולהשתמש בו כאייקון של עולם הבידור על מנת להעניק מעט יוקרה או עניין לתוכנית. זה לא עזר.
נקודת המוצא היא שהציבור עדיין צמא לכל פריט מידע שקשור בזמרת האהובה, כאילו לא חלף עשור מאז מותה, כאילו כולנו עדיין חיים ונושמים את הטרגדיה, כאילו לא נכתבו עליה עשרות כתבות ושודרו אין ספור תחקירים. אמנם מדובר באחת הזמרות המצליחות והנערצות שידענו, כזו שהאהבה אליה היתה קונצנזוס (מלבד אולי כמה מעריצות נלהבות במיוחד שהשתייכו למחנה ירדנה ארזי, שבדיעבד כלל לא ברור איזה סוג של תחרות העמידה מול חזה) ומותה היה סנסציוני, אבל התחקיר האמיתי צריך לדון בשאלה אחרת: מה לעזאזל היה הטריגר לסרט הזה, ומי אישר אותו?
במשך 40 דקות משמימות חיכינו לרגע המיוחל שבו תיפתח המכולה המסתורית, זו שהבטיחה לחשוף את "האוצר האבוד" ואת סודותיה הכמוסים. אך אז, למרבה האכזבה, גילינו כמה שמלות ותכשיטים, תקליטי זהב ממוסגרים ותעודה שלה מתחרות קפיצה לרוחק ("2.93 מטר", ציין הדוד בגאווה, "איזה יופי"). קולו הסמכותי של פינס ניסה להוסיף מימד דרמטי לאנטי קליימקס ("הנה ההזדמנות שלהם להיפרד ממנה באמת ולהתייחד עם זכרה"), צלילי השיר "לאורך הים" התנגנו ברקע בלופ מרגיז על מנת לאשר כי זה רגע השיא, בני המשפחה הקפידו להסביר ש"זה מאוד מרגש, באמת", אך הצופים בבית התקשו להבין על מה המהומה. אלו שצקצקו בשפתיים והתנועעו בחוסר נוחות בכורסאותיהם לא עשו זאת מגודל המעמד אלא בעיקר יש להניח ממבוכה.
יש לציין כי התוכנית הוצגה רק מהצד של משפחתה של הזמרת, ללא ייצוג למשפחתו של בעלה המנוח דורון אשכנזי. גם קולו של בצלאל אלוני, שבדרך כלל קופץ על כל הזדמנות להתפאר בהישגיו כאמרגן, לא נשמע באופן מפתיע (מלבד לפרסומות להצגה על חייה של הזמרת, שמבוססת על ספרו). עצוב לגלות שמאז מותה של עפרה חזה, שמה של הסינדרלה הישראלית מעורב בעיקר במלחמות ירושה, בהצגות חובבניות ובקרבות מתוקשרים על עיזבונה. אמש התווסף לקלחת עוד דוקו מיותר. מגיע לה יותר.