שגרת הסטיקר

אחרי חמישה אלבומים, הדג הנחש נשמעה כמו להקה מייאשת: היא ניסתה לעשות "היפ הופ ציוני" עם גרוב כבוש למדי ושני סולנים שהם אנטי-פלואו לחלוטין; היא ניסתה להיות שמאל עם ניצוצות מעטים של מקוריות וחריפות; והיא בעיקר התאמצה מדי להיות ה-הרכב הישראלי שכולם יכולים להזדהות עם מסרי ההומניזם בטעם יוגורט שלו ("שירת הסטיקר" הבלתי נסלח, למשל). "עוד אח אחד", הסינגל המצליח מאד של הלהקה, הוא שיר בדיוק מהז'אנר זה ("כל עם ישראל די לאלימות"? ברצינות?) ולכן נקודת הפתיחה של "6", האלבום החדש שאותו הוא בישר, נראתה מייאשת לא פחות מאותה אלימות.

אלא שבהחלטה מצוינת, שהפכה את כיוון הנהר, הקטע שפותח את האלבום (אחרי האינטרו המעט מקושקש) הוא "אני מאמין" – בדיוק התשובה של הדג נחש לחולשת העבר שלהם. ללא היפ הופ, ללא יומרנות וללא משפטים שנשמעים כאילו נסחבו מספר הציטטות הגדול בנושא סוציאליזם, הדג נחש מודים באמת: מחאה לא מזיזה לאף אחד ת'תחת וזה מרענן לא פחות מטקסט שמודה בגוף ראשון שאין תכלית לג'וב של הלהקה בישראל. הגוף הראשון תמיד עשה טוב לדג נחש, החל מ"זה לא אני" מאלבומה השני ועד השיר הטוב ביותר שלה – "מה נעשה" מאלבומם השלישי, שהיה הברקה אמיתית שגיחכה בעצב על החיים מסביב לשעון הביולוגי של הסמים הקלים. אלא שלשירים מהסוג הזה כמעט ולא היה זכר ברפרטואר הדי עשיר (איך הזמן רץ) של הלהקה ו"אני מאמין" חוזר בדיוק לנקודות הציון האלו עם טוויסט שמח, Fאנקי ועשיר בכלי נשימה מפנקים ולכן הוא נקודת אחיזה גם למי שלא הצליח מעולם לשרוד אלבום שלם של הדג נחש.

"אני מאמין" הוא נקודת שיא מוקדמת, אולי מוקדמת מדי באלבום, אבל הוא המפתח להבין מדוע "6" הוא בעיקר סיבה לאופטימיות עבור ההרכב הזה, כי הוא דוגמה לאפשרות לכתוב על עצמך מבלי להפוך למרכז העניין. גם "שיר נחמה" (גיטרה נפלאה של יהודה קיסר) ו"מערבולת של חול" - שני שירים כועסים על מציאות כואבת ועצובה - הולכים עד הסוף עם תיאור המציאות העגומה במקום לתאר אותה בלשון מצקצקת. באנגלית, הדג נחש מציגים את "War" כמעין תרגום מעט יומרני לשורשי הסכסוך, אבל לא חצי יומרני כמו שירים אחרים מעברה של הלהקה, מ"לחלק את העיר" מהאלבום הקודם ועד "שלום Peace" מאלבום הבכורה.

קשה להסביר את זה למי שממילא לא מאזין ללהקה כבר כמעט 10 שנים, אבל הדג נחש היא כבר לא להקה מעצבנת כפי שהיתה. נראה ששאנן סטריט השלים עם יכולותיו הווקאליות וכרגע הוא מתרכז בלומר כמה שיותר אמת עם כמה שפחות פילטרים. לצידו הועם תפקידו של גיא מר, שתמיד חסה בצל המנהיגות של סטריט וממילא היה החוליה החלשה בפרונט של ההרכב. כלהקת נגנים הדג נחש היא אחד ההרכבים היציבים היחידים במוזיקה הישראלית והזמן רק הופך אותם ליחידה מלוכדת יותר, שמסתמכת על נגינה חיה יותר מסמפלרים, עוד חוליה שממילא היא לא הצטיינה בה. למזלם, יוסי פיין הגיע בלי מצב הרוח של "היווניה הגדולה שמחה" והפיק מהם מה שממילא היה שם קודם – מכונה של גרוב.

אך למרות ש"6" הוא אולי האלבום הנסבל ביותר של הדג נחש עד כה, השאלה הגדולה סביב עתיד הלהקה היא האם ההצלחה של "עוד אח אחד" תגרום לכך שהיא לא תוותר על שירים כל כך מעייפים וחסרי רלוונטיות – בדיוק התכונות ההפוכות למה שהרכב כזה אמור לייצג. הקבלה המלכותית של השיר במיינסטרים הישראלים היא לא עדות להפנמת המסרים העמוקה שיש בשיר, משתי סיבות: א. קשה לקרוא למשפט כמו "כל עם ישראל די לאלימות", מסר שאפשר להתייחס אליו ברצינות. ב. כמו שסטריט שר ב"אני מאמין" – זה לא מזיז לאף אחד ת'תחת. ביום שהדג נחש ייפטרו גם מעודפי הצדקנות של כדורי סרק סטייל "עוד אח אחד" ויתמקדו בכאב האמיתי שמצוי בישראל ובשפע, יתכן שאפילו הם יופתעו מכמות הישבנים שיעופו.