צלם קבוצתי

סיפור ההצלחה של הצלם אביב נווה הוא קצת כמו סיפור סינדרלה, רק בלי הזיעה וחומרי הניקוי. עבור מי שהתחיל לצלם כי "זו היתה דרך לעקוף את הפסיכומטרי" ומעיד על עצמו כאדם מפוזר ואפילו עצלן, הוא הצליח לעשות במספר מועט של שנים כברת דרך די מרשימה בקריירה.

הכל התחיל לפני שנה כשנווה הגיש – ארבע שנים לאחר סיום לימודיו בבצלאל – את הצילום "סיני" ליריד צבע טרי 2 שנערך בתל אביב. הצילום הזה זיכה אותו בפרס סות'ביס לצלם צעיר ושלח את הצילום עצמו למכירה פומבית בסניף הניו יורקי של בית המכירות היוקרתי. הצילום נמכר בסכום כפול מערכו המוערך ומכאן היתה דרכו של נווה אל תערוכת היחיד הראשונה שלו כבר סלולה.

"עבודת הצילום של 'סיני' היתה בשבילי נקודת מפנה", מספר נווה לוואלה! תרבות לרגל פתיחתה של התערוכה האמורה – "סימנים של זהות" – בגלריה חזי כהן בתל אביב. "לא רק מבחינת הקריירה שלי אלא מבחינת עצם ההתייחסות שלי לעבודה שלי בכלל. נסעתי לחופשה ובאותו זמן לא תמיד הסתובבתי עם מצלמה. כשהגעתי לסיני ראיתי את המראה הזה של החושות המונחות כמו קבוצה של אנשים על הדיונה. האור בבוקר היה כחול וקר, והאדם היחיד על החוף פתאום נהיה הנוף והרקע של החושות".

"זה היה כל כך יפה", ממשיך נווה, "שבאותו רגע עליתי בחזרה על האוטובוס וחזרתי לתל אביב כדי להביא מצלמה ולחזור את כל הדרך בחזרה לאותו חוף כדי לתפוס את הדימוי הזה. צילמתי שני שוטים, וחיברתי ביניהם כדי לקבל אפקט פנורמי. הרצינות הזו וההקרבה הזו בשביל הדימוי המושלם הפתיעו אפילו אותי ושינו לתמיד את ההתייחסות שלי לעבודה ולעצמי. הצילום במובן הזה פתח בפניי אפיקים שלא ידעתי שהיו קיימים בי".

אלא שלמרות הגילוי העצמי, נווה – בן 32 מכפר סבא – לא היה מוכן לגלי ההתלהבות מהצילום עצמו. "התגובות לצילומים שלי הפתיעו אותי וממשיכות להפתיע אותי. ספציפית לגבי 'סיני' – לא חשבתי שהיא כזו יפה. היא הרגישה לי מיוחדת, אבל חשבתי שזה רק בגלל החוויה האישית שלי. לא הרגשתי שזה פיק אסתטי".

מעבר ל"סיני", יתר התערוכה עוסקת בזהות הקולקטיבית שקבוצות חברתיות שונות יוצרות לעצמן בתוך המרחב הציבורי והטבעי. מבחינה זו, הצילום הוא חריג בדיוק בגלל שאין בו אנשים קונקרטיים, בעוד שיתר העבודות מתמקדות בטקסים החברתיים הספונטניים שמאפיינים התאספויות שונות של בני אדם – טקסים שלרב אינם מוכוונים או מבוימים על ידי גורם כלשהו.

"יותר מכל", אומר נווה, "אני מחפש שלמות של דימוי, של אותו רגע בו כל הגורמים מתיישרים לכדי משהו נהיר. לפעמים הדברים הטבעיים לא מתנהלים ככה, ולכן חלק מהתמונות עשויות ממספר שוטים של אותו אירועי. כזו היא, למשל, התמונה של הצנחנים".

"יחד עם זאת", הוא מוסיף, "רוב הזמן לא התערבתי במהלכים הטבעיים סביבי – למרות שתמיד ידעתי בדיוק איך אני רוצה שהדימוי ייראה. לרוב זה קרה לבד ואנשים פשוט התייצבו במערך חברתי ואסתטי מושלם. קצת כמו הרגעים האלו, התערוכה הזו היא די פנטזיה שהתגשמה, ואני מרגיש שהגעתי אליה בלי מלחמות ותככים ובלי אגו. אני לא טוב במרפקים, אני קטן. בחיים לא הייתי מצליח להתקדם אם הייתי צריך לעשות את זה בכוח".