כ-25 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והקמתה כרפובליקה, התמודדה מערב גרמניה עם איום אלים מבית על השלטון. "סיעת הצבא האדום", בראשות אנדריאס באדר וגודרון אנסלין, הוקמה בסוף שנות השישים תחת אג'נדה אנטי-קפיטליסטית חריפה ועל רקע הפלישה האמריקאית לווייטנאם. המסר שהעבירה התנועה היה שהעולם הזה צריך תיקון מהכיבוש המערבי שבו הוא שבוי, ותחת אצטלה של לוחמי חופש קומוניסטים, החלה לזרוע אימה ופחד ברפובליקה המערב-גרמנית. הארגון, שנודע יותר בשם "כנופיית באדר-מיינהוף", פתח בסדרת פעולות טרור אלימות שגבו קורבנות בנפש וברכוש. חברי הכנופיה הפעילים אמנם מנו רק כמה עשרות והפיגועים הניבו בסך הכול 34 רציחות, אולם למדינה שנקרעה בין שני הגושים זה הספיק כדי לזרוע לא מעט פאניקה.
כנופיית באדר-מיינהוף חזרה לאחרונה לסדר היום בגרמניה (הסרט "באדר מיינהוף" היה מועמד לזכייה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר באוסקר ב-2008) ועתה היא עומדת במרכז ספרו של ברנהארד שלינק "סוף שבוע אחד" (תרגום: חנה לבנת). ירג, חבר בסיעת הצבא האדום, זוכה לשחרור פתאומי ומפתיע לאחר עשרים שנה בכלא. את מסיבת השחרור שלו הוא עורך בביתה של אחותו כריסטינה, יחד עם עוד 12 אנשים שהיו קשורים אליו, חלקם לפני שהחל את דרכו כטרוריסט ואחרים שליוו אותו בתקופת המאסר. ירג לא יכול להתחמק, כמובן, משאלות שעולות על התהליך שעבר בכלא, על חשבון הנפש שעשה או שלא עשה ועל כוונותיו העתידיות להמשיך במשימה שאותה לא הצליח להשלים.
יצירתו הזכורה והמוערכת ביותר של שלינק היא "נער קריאה", ספר שאותו כתב ב-1995 ושמחבר בין העבר הנאצי של גרמניה להווה שלה. חיטוטו בפצע הגרמני הדואב ביותר אינו מוזכר כאן כאנקדוטה בלבד. למעשה, את החיבור הראשון בין כנופיית באדר מיינהוף לנאצים עשתה גודרון אנסלין עצמה, כשהסבירה מדוע נלחם הארגון בשלטון הדמוקרטי הפרו-מערבי: "זהו הדור שהביא לכם את אושוויץ, אלה אנשים שלא ניתן לדבר איתם. להם יש נשק ולנו אין, לכן עלינו להתארגן". הקנצלר דאז הלמוט שמידט הגיב: "אתם אומרים שאנחנו חזירים, אבל אתם החזירים. מוסרית, אינכם שונים מהנאצים".
בקשת סליחה או המשך המאבק?
האם יכול, אם כן, ארגון טרור, אלים ככל שיהיה, להשתוות למפלגה הרסנית שאיימה על שלמותו של עולם שלם? זו רק אחת השאלות שמעלה שלינק בספר, לצד הקונפליקט שחש הטרוריסט והתהייה שעולה בסביבתו באשר לשאלה אם וכיצד אפשר למחול. גם אם ההשוואה הזו נראית במבט ראשון מופרכת, אחת הדמויות בספר נותנת לה קייס חזק בפנותה לירג (עמוד 145): "אתה אטום לגמרי לאמת ואטום לגמרי לצער, ממש כמו הנאצים. אין ביניכם שום הבדל ראשית, בזה שרצחת אנשים שלא עשו לך שום דבר, ושנית, בזה שלא קלטת אחר כך מה עשית".
ירג אכן לא קלט. היינו מצפים מאסיר נערץ שיצא מהכלא לאחר עשרים שנה שייקח צד או שיתייסר על מעשיו וינסה להגיע לגאולה, או שיתחיל מהנקודה שבה הפסיק טרם מאסרו וימשיך להטיף לשחרור האלים. הגיבור שיצר שלינק לא מושך לכיוון מוגדר. זהו אדם עלוב ומבולבל שסובל מאימפוטנציה רגשית ומינית. אין בו חרטה כנה אבל גם לא רצון להמשיך במאבק. הוא רוצה שישכחו לו את העבר מבלי לבקש סליחה וללא ראייה לעתיד. לא רק שירג אינו נלסון מנדלה, הוא אפילו לא סמיר קונטאר. הרפיסות של ירג היא שמסיטה, בעצם, את אור הזרקורים לכיוון האורחים, שלכל אחד מהם יש סוד משל עצמו.
סוד כזה יש למורה אילזה, שבעבר ליוותה מקרוב את הארגון. היא הסתקרנה בשעתו מהתאבדותו הפתאומית של יאן, חבר אחר בכנופיה, זמן קצר לפני שירג נאסר. זיכרון המוות שלו מוביל אותה לאסון התאומים ומעלה בה את השאלה האם יתכן שיאן לא באמת מת ובעצם החל בחיים חדשים (עמוד 19). אילזה אולי לא מתכוונת, אבל כשהחוט המקשר הוא טרור, לא קשה לכרוך את סיעת הצבא האדום עם אל קעידה. ואכן, בהמשך הספר הופך שלינק את ההשקה בין שני הארגונים לרשמית.
אי אפשר לחשוד בשלינק שהוא מסתכל על ימי הטרור של כנופיית באדר מיינהוף בערגה, אולם "סוף שבוע אחד" לוקה לעתים ברומנטיזציית-יתר מבלבלת. בניגוד לדמות שיצר, המחבר דווקא כן מנסה לפייס. בכך, למעשה, הוא משאיר את נקודת המבט על הספר להכרעת הקורא, ובמיוחד הקורא הגרמני, שמבחינתו נשאר עם השאלה הפשוטה והקנטרנית (עמוד 168): "איך היינו רוצים לראות את הטרוריסטים שלנו?"