משלוח מנות מוזיקלי: המיקסטייפ המושלם לפורים

הרגע המרגש של השבוע היה כשצפיתי בדוקו החדש על בלר, "No Distance Left To Run". הסרט לא רק חידד אצלי במוח את מה שכבר ידעתי - כמה שבלר היא להקה חשובה, פורצת דרך ומדהימה; הוא גם הוכיח את הטענה הנצחית של הילדים שדיימון אלברן אף פעם לא יעשה משהו טוב כמו בלר. הגורילאז, מוזיקה אפריקאית או פרויקטים לא ראויים אחרים אולי יימכרו כמו כדורים סגולים, אבל לא יפעילו בראש את הכימיקלים שמסוגלים להרים או להפיל תקופה שלמה. בגלל זה, אם כבר אלברן מתעקש להתלכלך, עדיף שיעשה זאת בדרך שהכי רחוקה מבלר - ורימיקס היפ-הופי במיוחד של צ'ידי בנג לסינגל האחרון וההיפ-הופי מלכתחילה של הגורילאז הוא בדיוק מה שאני מתכוון אליו.

ממש בדומה לאיש הפח, גם לכל ילד שמכבד את עצמו אין לב. לב מוביל לרגשות, רגשות מאפשרים לך להיפגע, וכשאתה פגוע כל הכיף הולך. והרי ילדים אוהבים כיף, כי בניגוד לאיש הפח, שכל דווקא כן יש להם.

איים פרום ברצלונה זו להקה שקרנית ויחסית מוכרת משוודיה המכילה 27 חברים. ברוב שנות קיומה נשאלה השאלה "מה לעזאזל עושים בה כל האנשים האלו?" ובדיחות לא מצחיקות בסטייל "בטח אחד אחראי על הבירה, אחד על הסמים, אחד מכין אוכל וכיוצא בזה" הסתובבו להן ברשת. לשוודים הללו נמאס; הבדיחות הסחיות הגיעו להם עד למצח והם הכינו את "27 Songs from Barcelona" כתגובה - אלבום המכיל קטע בודד מכל אחד מחברי ההרכב. כיאה לפרויקט שכזה (שדלף ממש השבוע), חלק מהשירים סתמיים לחלוטין וחלק לא פחות ממבריקים. הגיוון מן הסתם הוא חלק מהותי בפרויקט, ובאופן רנדומלי בחרתי ממנו את אחד מהשירים המוצלחים יותר, שנעשה על ידי חברת הרכב שלרוב רק תורמת קולות, קורניליה נורגרן.

הצ'יל-ווייב, גלו-פיי או איך שלא תרצו לקרוא לז'אנר החדש הזה כבר תפח למימדים מספיק גדולים כדי שההרכבים השונים שמוגדרים תחתיו יזהו זה את זה ויעבדו ביחד. ככה הגיע לו מה שהוא ככל הנראה הספליט הראשון של הז'אנר, הכולל רימיקס של סמול בלק לוושט אאוט וההיפך. ואיך זה נשמע? צ'יל-ווייב שכזה.

אחד מהסמסים השכיחים ביותר שמגיעים לאייפון שלי הוא משהו בסגנון "אני תמיד מתעוררת עם משהו בראש/ השעה היא שש בבוקר ואני במיטה של מישהו אחר/ כמה שאני רוצה שהוא יהיה אתה", ככה שאני לא אמור להתרגש מכל להקת בנות שמפנה אליי שורה בסגנון. אך כשזה מגיע מהבסט קוסט - כנראה ההרכב הנשי החם ביותר של הרגע - אני מודה שמשהו בתוך הלב הלא קיים שלי (ראו כמה פסקאות מעל) זז לו מהתרגשות.

דיוויד ואנדרוולדה פונה לכל הילדים ומבקש שילמדו פשוט להירגע, כמו גם איך להציג עצמם - "טו הנג", במילים הדו-משמעותיות שלו. הבעיה היא שכשהוא בסביבה כולם ממש לחוצים שהם לא יצליחו להגיד את השם שלו כראוי.

בכדי להדגיש את הגיוון באלבום החדש של איים פרום ברצלונה היה צורך להכניס עוד שיר ממנו למיקס. אין ברירה - הילדים תמיד דורשים לבחון את התמונה המלאה. אי אפשר למכור להם לוקשים. צריך להוכיח, לפרט. אז הנה שיר של ווקאליסטית אחרת מההרכב, אמה אונל.

מתישהו בתחילת העשור, קימיה דוסון וג'פרי לואיס - הורי האנטי-פולק והאנשים שבעתיד יכניסו את ההשפעות הכי שמחות לפולק של שנות ה-2000, התחילו להקה בשם הבאנדלס, הקליטו חמישה שירים ועברו לעיסוקים אחרים. אחת לכמה שנים הם כתבו עוד קטע ורק שנה שעברה הם החליטו שצריך להכנס לאולפן עם כל החומרים. התוצר הוא דיסק הבכורה הנושא את שם הלהקה, ויש בו את כל מה שעשה את דוסון ולואיס גדולים כל כך - טקסטים מוצלחים, רוח שטות, אווירה טובה והצליל הכל כך ייחודי שלהם.

זה כנראה היה השבוע של קולקטיבים ענקיים, כי בצד האלבום של איים פרום ברצלונה הגיע גם הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש של ברוקן סושיאל סין, ההרכב הקנדי שבתקופת שיא מנה 19 חברים (ובהם אמלי היינס, קווין דרו, פייסט וג'ייסון קולט). בפועל, לא הייתם מנחשים שמאחורי "World Sick" עומדים כל כך הרבה אנשים - מדובר בשיר רוק יפה וסטנדרטי למדי. השאלה היא מה כל חברי ההרכב עושים שם - קונים סמים? מכינים אוכל?

על פני השטח, מתכת שבאה במגע עם עור הגוף אינה דבר מאיים. אך מה אם המתכת חדה במיוחד או לוהטת ברמה כזו שהיא קצת אדומה? כשאמלי ראו מצמידה מתכות לגוף היא לא בוחרת בדרך הפשוטה - היא הרי באה בכדי להכאיב. זה עובד לה.

האלבום החדש של מחלקת הרדיו, "Clinging to a Scheme", דלף סוף סוף במלואו והוא יפהפה כמצופה. הדבר היחיד בו שלא ברור לי הוא השיר הנ"ל, שפונה אל בחורה בטענה שהיא הפסיקה להיות הגיונית. הרי כולם יודעים שהאיש היחיד בעל הגיון בעולם הזה הוא אני, ולכן, לא ברור לי מה הם מופתעים כל כך מאובדן ההיגיון המדובר - שיגידו תודה שמתישהו היא כן היתה הגיונית. זה מספיק מיוחד.

זו כנראה לא תהיה הגזמה להגיד ש-"End Of The World", השיר שסקיטר דיוויס הוציאה ב-1962, הוא אחד השירים הכי יפים שאי פעם הוקלטו. הגירלס כנראה מסכימים עם זה ושחררו קאבר מקסים שמתווסף לעוד טריליון גרסאות כיסוי - מוצלחות יותר ופחות - ללהיט הסיקסטיז. ביחס לקאברים אחרים, הגירלס נמצאים די גבוה, אך "End Of The World" הוא מסוג השירים הללו ששום דבר לא ישתווה למקור שלהם. בגלל זה למיקס של השבוע נכנסו גם הקאבר וגם הגרסה המקורית, תחת הפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים".

בום! זה כאן. עותק דיגיטלי, עותק פיזי. הכל פה, ממש לידי. כשהאלבום החדש והמשולש של ג'ואנה ניוסם הגיע בדואר התרגשתי כמו שלא התרגשתי שנים. האריזה שלו מרשימה (וצועקת "קנו אותי יא קמצנים") והמוזיקה שעליו מושלמת. מיד התחלתי לצלם את האלבום ולהעלות את התמונות לפליקר, לטוויטר ולבאז. הרגשתי כמו אבא שרואה את התינוק שלו בפעם הראשונה, רק טוב יותר - כי האלבום הזה הגיע בכדי לעשות לי טוב ולא בשביל לשתות לי את הדם. בשבוע הבא אכתוב ביקורת מלאה ומפורטת על היצירה הזו - עד אז, נשאיר אתכם עם שיר הנושא.