פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אי נחת

      "שאטר איילנד" רק נראה כעוד מותחן מסחרי עם ליאונרדו דיקפריו. בפועל מדובר בסרט שחוגג את יכולתו של הקולנוע לערער את החושים וביצירה הכי טובה של מרטין סקורזה זה שנים

      "שאטר איילנד" הוא סרט מפחיד, מטריד ומחריד. הוא גם די מעולה. מבין ארבעת שיתופי הפעולה של מרטין סקורסזה עם ליאונרדו דיקפריו, אין ספק שזהו הסרט שמניב את התוצאה המספקת ביותר. ולמעשה, עכשיו שאני חושב על זה, בהחלט יש מצב שזהו הסרט הכי מעניין שסקורסזה עשה מאז אמצע שנות התשעים.

      על פניו מדובר במותחן פסיכולוגי טראשי, בבי מובי נוארי משנות החמישים. בפועל מדובר בסיוט מרתק וקיצוני שמתממש על המסך בהיסטריה קולנועית שרק רב אמן מסוגל לה. השנה היא 1954, וטדי דניאלס (דיקפריו) הוא מרשל פדרלי שעושה את דרכו, בלוויית שותפו (מרק ראפלו), לאי אימתני שבו שוכן מתקן כליאה שמאכלס פושעים אלימים וחולים בנפשם. אחת המטופלות נעלמה במסתוריות, והשניים הגיעו על מנת למצוא אותה. העובדה שסערה איומה עומדת להכות את האי לא תעצור אותם.

      אם ראיתם את הטריילר, אז בטח כבר הבנתם ש"שאטר איילנד" הנו סרט עם טוויסט. לעזאזל, אולי אפילו כבר הצלחתם לנחש מהו. בכל זאת, הוא די ברור, לא?

      כך או כך, העובדה שהטוויסט שקוף ושערורייתי כל כך אינה אמורה לפגום כהוא זה בחוויית הצפייה שלכם. גם כי הוא חושף את עצמו בשלב מוקדם יחסית. אבל גם, ובעיקר, כי בניגוד לתשעים ותשע פסיק תשע אחוז מסרטי הטוויסט שנעשו בעשור האחרון, הטוויסט ב"שאטר איילנד" (שמבוסס על ספרו של מחבר "מיסטיק ריבר", דניס ליהיין) הוא לא באמת הפואנטה של התרגיל. ודווקא הדברים הדרמטיים והטראגיים שקורים אחרי שהוא נחשף הופכים את הסרט לכה מרתק, מפתיע ושובר לב.

      מתוך הסרט שאטר איילנד (יח"צ)
      על פניו מותחן פסיכולוגי טראשי, בפועל סיוט מרתק וקיצוני. מתוך "שאטר איילנד" (צילום: יח"צ)

      כבר הרבה מאוד זמן שסקורסזה לא הרשה לעצמו להשתולל ככה. מאז "להוציא את המתים", ככל הנראה. מהשניה הראשונה של הסרט הוא מתחיל ללחוץ על דוושת הפרנויה, והוא פשוט מסרב להרפות, המשוגע. התוצאה קצת מזכירה את הקליימקס של "פסגת הפחד", רק שלאורך סרט שלם. מיתרים צורמניים ומבשרי רעות מתנגנים על רקע כותרות הפתיחה, וצמרמורות של אי נוחות וחוסר שיווי משקל מחלחלים מהמסך אל האולם מיד אחר כך. משהו לא לגמרי יושב. משהו קצת עקום. אבל אי אפשר לשים את האצבע על זה ולהגדיר את זה עדיין. כצפוי, התחושות האלה רק הולכות ומתעצמות ככל שהעלילה מתעקלת ומתערפלת.

      במהלך חקירתם פוגשים שני המרשלים שלנו שלל דמויות שעובדות או שכלואות על האי, וכמעט כולן – גם אלה שמופיעות בסצנה אחת בלבד – מגולמות בידי שחקני אופי יוצאים מן הכלל (כמו בן קינגסלי, מקס פון סידוב, מישל וויליאמס, ג'קי ארל היילי, פטרישיה קלרקסון ועוד). כולן מצליחות לבלבל את שני המרשלים יותר ממה שהן עוזרות להם, כולן מצליחות להותיר את רישומן על הסרט, והליהוק האירוני של חלק מהן (כמו זה של טד לוין, שגילם את באפלו ביל ב"שתיקת הכבשים", ושמופיע כאן כמנהל הכלא) ממקם את "שאטר איילנד" עמוק בתוך הז'אנר שבו הוא פועל, ומעיד על רמת המודעות העצמית הגבוהה שבה ניחן. בקיצור, אחלה קאסט שבעולם.

      בנוסף, העובדה שדמותו של דיקפריו סובלת מסיוטים נותנת לסקורסזה תירוץ מושלם להרביץ כמה סיקוונסי חלומות פרועים (אולי אפילו מעט פרועים מדי, אם חושבים לרגע על הסצנה עם הגופות בדכאו), ואלה מפליאים להעלות את מפלס החרדה לשיאים חדשים. בהקשר הזה, במיוחד מרשים ומרגש החלום הראשון של דיקפריו, שמצליח להעניק לדמות שלו את הבסיס האמוציונאלי שבלעדיו הסרט הזה לא היה שווה פרוטה. אט אט החלומות מתחילים לדמם אל תוך המציאות, המציאות מתחילה לזלוג אל תוך החלומות, וכמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, כל הפלסטרים שבעולם כבר לא יצליחו לעצור את הזרימה האדירה והקשה לצפייה ששוטפת את האישונים והחושים.

      מתוך הסרט שאטר איילנד (יח"צ)
      עלילה עם טוויסט, קאסט מושלם, אימאג'ים שלא ממהרים לצאת מהראש. מתוך "שאטר איילנד" (צילום: יח"צ)

      "שאטר איילנד" הוא סרט מכשף, מבלבל, מהפנט ומתעתע. הוא נראה כמו מותחן מסחרי ושגרתי עם ליאונרדו דיקפריו, ולראיה – הוא אפילו עשה ארבעים מיליון דולר בסוף השבוע הראשון ליציאתו בארצות הברית (שיא חדש עבור מרטי). אבל בת'כלס, אין בו שום דבר מסחרי ו/או שגרתי, ואני בהחלט יכול לדמיין כיצד לא מעט אנשים ייצאו מהאולם עם התחושה שקצת עבדו עליהם. שהבטיחו להם משהו אחד, ונתנו להם משהו אחר במקום. ולא משהו נעים ומנחם במיוחד.

      זהו סרט על צלקות, שמותיר צלקות. כמו "ורטיגו", של היצ'קוק, זהו סרט שחוגג בחולניות את יכולתו של הקולנוע לערער את חושינו. וכמו "הניצוץ", של קובריק, גם כאן תמצאו כמה אימאג'ים מזעזעים שלא ימהרו לצאת לכם מהראש. רק בצפייה שנייה הצלחתי לרדת לסוף דעתו של הסרט. רק בצפייה שנייה הצלחתי להבין את המשמעות העצובה של המשפט האחרון שנאמר בו. רק בצפייה שנייה הצלחתי להבין עד כמה העובדה שכל הסרט הזה מתבסס על טוויסט אבסורדי לחלוטין אינה גורעת במאום מהאפקטיביות של המניפולציה הנפלאה שסקורסזה מעולל כאן לצופיו. נכון, "שאטר איילנד" ממש אינו אחד מסרטיו הגדולים. אבל אני בוחר אותו על פני "הטייס" ו/או "כנופיות ניו יורק" בכל יום של השבוע, ומבלי לחשוב פעמיים. אפילו דיקפריו לא מצליח להרוס אותו. ברצינות, לשם שינוי, הוא ממש טוב פה.