אחד המשפטים היפים ביותר של נעם רותם הוא "איך אני פוחד להיות בכלא או עיוור". זאת משום שהוא מקביל בין שתי סיטואציות שונות לחלוטין אבל שבעלות משמעות זהה מגבלה חמורה, כמעט בלתי אפשרית לחופש התנועה בעולם שממילא מכריח אותך לזוז כל הזמן. המשפט הזה הוא גם הסיבה שהמופע של אמאדו ומרים אמש (חמישי) במועדון הזאפה בתל אביב ניצח עוד לפני שנוגן בו תו אחד. הוא ניצח ברגע שבו פועל הבמה סייע לצמד העיוורים ממאלי לעלות לבמה, ולאחר מכן כרך את הגיטרה סביב אמאדו והגיש למרים את המיקרופון. זהו רגע קטן של שגרה בתוך מגבלה, רגע שמיליוני אנשים מתמודדים איתו ביומיום ועדיין כשמאות אנשים רואים שני אנשים מבוגרים מאפריקה מגרשים את החושך באור, איכות השירים נעשית פחות חשובה והרוח האנושית היא זו שקובעת.
למזלם, אמאדו ומרים עמדו גם בסעיף המוזיקלי במשך רוב ההופעה והעניקו שיעור מצוין ללא מעט מוזיקאים שנכחו במקום על מהו השילוב הראוי בין מוזיקת עולם, פופ, רוקנרול וג'יבריש שללפחות 95% מהנוכחים לא היה מושג מה משמעותו. המוזיקה של אמאדו ומרים מלאת כוח ואנרגיות גבוהות, שנובעות מהצליל ההדוק של הלהקה שלהם, שכוללת בסיסט גוד וייבז קלאסי, מתופף, קלידן ונגן כלי הקשה שהזכיר את נעם זייד הלוי מלהקת הפליטים מינוס התיפוף על הלחיים. בתוך המרקם הזה, הגיטרה החשמלית של אמאדו צנועה כמעט כמו נוכחות הבעלים שלה על הבמה ולא מתיימרת להוביל את השיר ובוודאי שלא לכפות את עצמה על הלהקה.
למעשה, אם לא הניג'וס התכוף של אמאדו עם השאלה "Are You Alright?" והג'יבריש שהמשיך גם בין השירים ובמשך 25 הדקות האחרונות והמיותרות של המופע (שהיה מספק גם אילו היה נמשך הרבה פחות משעתיים), הסט של אמאדו ומרים היה יכול להיות מושלם. גם בהתחשב בחסרונות, המופע היה חוויה מרתקת שבה המוזיקה החיה התנתקה מהתלות שלה בפרפורמנס וכריזמה כדי לגרום הנאה ואפילו התרגשות. הרי השניים לא יכולים לנהל דיאלוג עם האנרגיה שעולה מהחיוך של הקהל וגם לא עם שלושת האנשים המחופשים שדילגו לבמה כדי לרקוד (ונראו מאולצים למדי), כיוון שהם לא יודעים שהם שם ולכן לא יכולים לנווט את המופע על פי תגובות הקהל. אז במקום להידחף למקומות שהם לא רואים, השניים נתנו לשירים כמו "Welcome To Mali", "אפריקה" וכמובן הרגע המרגש של הערב, "Sabali", שבו מרים ליטפה את ראשו הקרח של אמאדו ואמרה לו שהיא אוהבת אותו, לזוז במקומם. התוצאה לעומת לא מעט אמני רוק ישראלי שעוסקים בעניינים ברומו של עולם ולא בווריאציה אולטרה-מתוחכמת על מוזיקת עולם, אמאדו ומרים הם מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס.
המוזיקה של אמאדו ומרים, במיוחד אחרי אלבומם האחרון, מצוינת גם מבלי לדעת בכלל את הסיפור המיוחד שעומד מאחורי המוזיקאים האלו. ובכל זאת, התחושה בהופעה שלהם היתה שהפחד של כל אדם להיות בכלא או עיוור גרם למפגש עם הדמויות החד פעמיות ממאלי להפוך לחוויה אחרת, שיהיה קשה לשחזר מול מוזיקאים "רגילים". התכונה הכללית שאפיינה את האפיזודה הזו היא "אנושיות" ובאופן אירוני אין מושג שהישראליות יותר עיוורת לו כרגע.