רשות השידור- כאן יסתיימו שידורינו?

      ראשון בכיעור

      פז חסדאי הבין שבמקום לייצג את הערכים שעליהם ישראל היתה אמורה לקום, ערוץ 1 מסמל את הערכים שעליהם היא קמה בפועל. ואם כך, סגירתו של הערוץ כבר לא נשמעת לו רעיון רע כל כך

      בשבועות האחרונים שוכב על השולחן העבודה שלי חשבון האגרה ומביט בי בעצבנות. לקח לא מעט זמן עד שחלפה המבוכה הראשונית עם קבלת החיוב, שהפך אותי רשמית לאדם מבוגר בישראל, והתחושה הפכה אט אט למרמור. באופן נורמלי, אדם אינו שש לשלם עבור דברים שהוא לא משתמש בהם. אינני נוהג לצפות בערוץ הראשון, מאז ירידת "שירים ושערים" אינני מאזין לקול ישראל, והקונצנזוס האופנתי שטוען ש"חשוב שיהיה בישראל ערוץ ציבורי" הפך למעין קלישאה סתומה, שקשה למצוא לה הסברים רלוונטיים. אז איזו מין חוצפה זו לגבות ממני בכפייה 360 שקל לשנה עבור גוף מושחת וארכאי, שבימים אלה מסיים את שידוריו ב-22:58?

      קשה שלא לחוש חמלה כלפי הערוץ 1 כשנזכרים במתכונתו הישנה, כשהיה ערוץ בודד. הוא מזכיר ימים אחרים, ימים שבהם למדינה עדיין היו איזשהן יומרות להטמיע ערכים. עד היום בשעות הלילה ניתן להתמוגג מהמשדרים של פעם, של שרהל'ה שרון שרה על הדשא בקיבוץ שירי ארץ ישראל, של מופעי תרבות בהנחיית אהוד מנור, של סדרות תעודה איכותיות ותוכניות אקטואליה מעמיקות. נזכרתי בתוכנית של דב אלבוים בשישי בערב, שהיא פשוט שיחה ארוכה ואינטליגנטית על יהדות שלא היתה עוברת בשום מקום אחר. נזכרתי במשדרי יום השואה, שאפילו הם הפכו למסחריים בערוצים המסחריים, ואפילו חשבתי על חידון התנ"ך, שמעולם לא צפיתי בו אך תמיד שמחתי לדעת שהוא משודר. ערוץ 1 היווה סמל נדיר למדינה הערכית שמייסדיה חלמו שתקום פה.

      ברגעי חולשה כאלה, הטענות שמועלות בתשדירים שמפארים את חיוניותו של ערוץ ציבורי נשמעות הגיוניות: הוא אמור לא להיכנע לתכתיבים מסחריים, לא לפעול אך ורק משיקולי רייטינג, לא לשטוף את המוח עם פרסומות מפגרות, ולהיות זה שמתייחס לצופים כאל צרכני תוכן ולא כאל צרכני סחורות. עם יומרות אידיאליות כאלו, חשתי שחובתי המוסרית היא לרוץ ולשלם בהקדם האפשרי את האגרה, ולא מכיוון שמנגנוני הגבייה שלה נחשבים לקשוחים ולאכזריים ביותר במשק, אלא אך ורק מתוך מחשבה על עתיד ילדינו.

      עוד בוואלה! NEWS

      הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

      בשיתוף בית בלב
      לכתבה המלאה

      חזרה למציאות

      אבל אז נתקלתי בדו"ח ביקורת הפנים של רשות השידור לשנת 2008 שפורסם בימים האחרונים, מסמך מטריד ומקומם לכל הדעות, שחשף מציאות קצת אחרת. דוגמאות בולטות מהדו"ח מספרות על קואצ'ר שקיבל שכר של 146 אלף שקל ל-20 ימי עבודה, יועץ לתפאורת "מבט" (איזו תפאורה כבר יש ל"מבט"?) שקיבל 45 אלף שקל, על עשרות עובדים שלא טורחים להחתים כרטיס בעבודה, על מספר מוגזם של עוזרי הפקה שמשובצים בתוכניות למרות שאין בהם צורך, על העסקת קרובי משפחה, על היעדר תכנון ובקרה, על קבלת טובות הנאה ועל אי קיום מכרזים.

      במילים אחרות, הערך המודרני העיקרי שהערוץ הראשון מטמיע באזרחי המדינה הוא האדרת השחיתות. אחרי זה, בהמשך ישיר, האזרחים זוכים לשיעור מאלף בניהול לקוי, בזבוז כספי ציבור, מינהל לא תקין ומוסר עבודה שערורייתי. כמו כן, הם למדים על יתרונותיו של הקפיטליזם, שלא היה מאפשר התנהלות כספית שכזו. למעשה, במקום שהערוץ הראשון ורשות השידור יסמלו את ארץ ישראל היפה, הם בבואה של ארץ ישראל המכוערת: מדינה שמזניחה את החינוך ואת מנגנוני הבריאות, מדינה שמשקיעה מיליארדים במתנחלים שבזים לה, מדינה ששופכת כספים על חרדים פרזיטים, מדינה שמזלזלת באזרחיה ומבזבזת את כספיהם בצורה מקוממת. אז קדימה, תסגרו את הערוץ, זה כבר ממש לא מפחיד אותנו. נוכח הערכים שהוא מייצג, אם התנתקות מערוץ 1 פירושה התנתקות מערכי המדינה, זה לא כזה רעיון נורא.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully