הם דביקים, מטונפים וידועים כמאכל הלאומי של הצרפתים. כאלה הם הצפרדעים, שמשתרכים מאחור בהיררכיה של עולם החי, ולכן זה רק מתבקש ש"הנסיכה והצפרדע" סרט האנימציה החדש של דיסני, שבו אפרו-אמריקאית בת עניים ושחור בן מלוכה הופכים בעקבות כישוף ליצורים הירקרקים יאגד בתוכו כמעט את כל האנדרדוגים האפשריים: דיסני חוזרים בו לאנימציה הידנית והדו-מימדית שאפיינה את האולפן בימים היפים והתמימים שלפני עידן המחשב; הגיבורה שלו זוכה להיות בת המלוכה האפרו-אמריקאית הראשונה בהיסטוריה של האולפן, וגם הגיבורה השחורה הנוצצת בתולדותיו; ועלילתו, שמתרחשת בשנות העשרים, ממוקמת בניו אורלינס העיר האומללה והמוכה ביותר בארצות הברית של השנים האחרונות.
לאור מקבץ המקופחים הזה, אפשר היה לצפות שב"הנסיכה והצפרדע" תנשב איזושהי רוח חתרנית ושובבה, אבל זה בדיוק מה שחסר בו אין בסרט הזה ולו שמץ קטן של ברק. בעידן שבו משתמשים באנימציה ממוחשבת כדי ליצור עולמות חדשים ומופלאים, צריך סיבה טובה כדי לחזור לאנימציה הקלאסית והמוגבלת יחסית של פעם, ו"הנסיכה והצפרדע" מתקשה לספק את הסיבה הזו.
אפשר היה לצפות שהבמאים ג'ון מסקר ורון קלמנטס ישתמשו במגבלות שכפו על עצמם בצורה מפתיעה, שתהפוך אותן ליתרונות, בדיוק כשם שהיינו מצפים למהלך כזה מצד קולנוענים שהיו מחליטים כך פתאום לביים סרט אילם או בשחור-לבן. אך מסקר וקלמנטס מבכרים דווקא ללכת עם הראש בקיר ומגישים מעדן עם טעם של פעם במובן הרע של האמרה: הכל בו, חיצונית ופנימית, משומש ומעושה.
את הרוב המוחלט של מה שאנחנו רואים כאן כבר ראינו בעבר, ולא בהכרח אצל דיסני. כך, למשל, התפנית העלילתית שמחזיקה את הסרט על כתפיו שאולה מ"שרק", אחד הלהיטים שביססו סופית את מעמדה של האנימציה המודרנית מה שמלמד כי אפילו יוצרי "הנסיכה והצפרדע" מכירים בכך שעבר זמנה של האנימציה הקלאסית. בהתאם לזאת, אף שהאקדמיה אוהבת אנדרדוגים, אין להם כל סיכוי בקרב על האוסקר מול "למעלה", דוגמה מופתית לשימוש באנימציה ממוחשבת ותלת ממדית.
אך גם אם נתעלם מכל פרטי הטריוויה והנסיבות ההיסטוריות ונבחן את "הנסיכה והצפרדע" בזכות עצמו, נגלה עד מהרה שהוא אינו עומד במבחן. הסיבות לכך רבות. התסריט, שמתאר כיצד מנסים שני הגיבורים להסיר את הכישוף הצפרדעי ולהשיב לעצמם את אנושיותם, מתבסס על תבנית שגרתית ומשעממת ומתפתח בצורה מסורבלת וקשה להבנה. השירים של רנדי נוימן, השזורים לאורך הדרך, מתגלים כמזמורים חסרי קסם ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שגם לאחר ששניים מהם, "Almost There" ו-"Down in New Orleans", קיבלו מועמדות לאוסקר בקטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר, החליטו במאי הטקס באופן חריג לוותר על ביצועם באירוע בשל חוסר עניין לציבור. (כאן גם המקום לציין שמי שמבצעת את השירים הללו בגרסה העברית היא נינט, שכבר דיבבה בעבר את ההוצאה המחודשת של "מרי פופינס"). ולבסוף, השילוב של אלמנטים מיסטיים בסיפור מסב לפרקים תחושה לא נעימה, בעיקר אצל ילדים ישראלים שאינם בקיאים בתורת הוודו.
נכון, דיסני תמיד שיבצו רגעים מעט מפחידים בעבודותיהם אחרי הכל, הפילים הוורודים מ"דמבו" עדיין מככבים לרבים מאיתנו בסיוטים אבל הפעם הם עושים זאת בצורה לא מאוזנת. בדיוק בגלל זה קשה להבין מי קהל היעד של הסרט: הוא מבהיל ומסובך מדי לילדים אבל גם ילדותי ושטחי מדי למבוגרים, שבאופן אירוני ימצאו בו עלילה בעלת מימד אחד פחות משני אלה של האנימציה שבאמצעותה הוא נעשה. למעשה, אף שדיסני מעמיסים את הפנטזיה המוזיקלית בכל טוב, יש בה רק דמות אחת שמעוררת הזדהות ושנחרתת בזיכרון דמותו של קרוקודיל תזזיתי וחובב ג'אז, הנקרה בדרכם של שני הגיבורים. יחד עם זאת, אפילו בשביל הקרוקודיל הזה לא שווה לבלוע את הצפרדע שמוגשת כאן.
כל זה מותיר אותנו עם שאלה אחת: מה בער לדיסני להקדיש כל כך הרבה כסף ואנרגיה כדי ללכת אחורה בזמן כשההיגיון האמנותי והמסחרי מחייב אותם דווקא להמשיך לפרוץ קדימה? אולי הם עשו זאת מאותה סיבה שמובילה אנשים נשואים לפנות לעתים למאהבים כדי להתאכזב מהם ולהעריך מחדש את מה שיש להם בבית. ואכן, קרוב לוודאי שהכישלון הקולנועי והכלכלי של הניסיון הזה יוביל את דיסני לחזור לאנימציה מהסוג החדש. וכך, "הנסיכה והצפרדע", שהיה אמור להיות הסרט שיעיר לחיים את האנימציה הקלאסית, יירשם ככל הנראה בדברי הימים של הקולנוע דווקא כסרט שקבר אותה סופית.