פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחושך לאור

      גם אם מעשיו אינם פליליים, ברגע שיצחק לאור בחר לבטל אנשים בפומבי, אין מניעה לחשוף את הטרור המילולי שלו באמצעות אותה פומביות. זו אפילו חובה. אורלי לובין עונה לגליה יהב

      אחד המשפטים המרשימים שהושמעו בכתבה של נסלי ברדה עבור "המקור", תכנית התחקירים של ערוץ 10, שעסקה בהטרדות המיניות שמיוחסות ליצחק לאור, היתה תגובתו של עפר שלח לשאלה של רביב דרוקר, מה היית אתה עושה לו אישה שאתה ממונה עליה היתה מתלוננת על הטרדה מינית מצד גבר שגם עליו אתה ממונה. אני מקווה, ענה שלח (ואני מתנצלת על אי הדיוק בהעברת הדברים), שאהיה רגיש מספיק כדי להבין את המימד של ההטרדה המינית, כי אין מה לעשות – גברים פחות רגישים לזה.

      יתכן שהמשפט גלוי-הלב והמרשים הזה נבע מאיזה אי נחת ששלח הרגיש במהלך הכנת הכתבה עצמה לגבי התלונות שהועלו בה. כפי שכתבה גליה יהב, ובצדק, בתגובה שפרסמה לתחקיר בוואלה! תרבות, וכפי שחזרה ואמרה בתכנית "תיק תקשורת" – אם היתה הטרדה מינית, הרי שהיא צריכה להגיע למשטרה ולא רק לתקשורת, ולו גם לטובת המאבק הכולל בהטרדות מיניות. יחד עם זאת, יהב גם הוסיפה והבחינה בין שני "סוגים" של הטרדות ופסלה את רוב התלונות שהוצגו בתחקיר של ערוץ 10 כהיטפלות לסגנון דיבור אישי, חריג משהו אבל לא בעייתי ואולי אף ראוי לציון.

      ובאמת, במה מדובר בסופו של דבר? באיש גס רוח – תכונה שאפשר אפילו להלל כפן ייחודי של אדם יוצא דופן גם בדעותיו, גם בכישרונותיו הספרותיים והפילוסופיים, גם בכתיבתו וגם באומץ שלו לא להיכנע לתכתיבים של החברה כמו, למשל, התביעה לנחמדות. ואם כך, לא רק שלא ברור על מה התלונות – גם לא ברור מדוע לא שרים את תהילתו של מי שמראה לנו את הדרך הנכונה לביטוי עצמי אותנטי.

      גסות רוח יכולה להיות סתם מקור לאי נעימות סביבתית או למריבות אינסופיות עם אנשים. גסות רוח אלימה, לעומת זאת, היא הפעלת טרור. השילוב של גסות רוח, אלימות וחוסר רגישות לקיומם של בני אדם (למעט הפלסטינים, במקרה של לאור) יכול גם – ובמיוחד במקרים בהם הוא מופיע כאמירות בעלות גוון מיני – להיות הרסני לאותם אנשים שהם הנמענים שלו. והנה הבעייה: לך תוכיח בבית משפט שהתבטאות מינית גסת רוח ושאלימות מילולית מכווצות בני אדם לחצי, הופכות את קיומו או קיומה של מי שנתון להן לקיום תחת טרור.

      גורלן של שמועות

      לכן, הקריאה לחבק את לאור, לחזק את רוחו ולהמשיך להתנהג כאילו דבר לא נחשף פומבית עד שלא תוכח "אשמתו" היא חסרת משמעות, שכן אשמתו לעולם לא תוכח. גם כי שמועות על אירועים דומים, חוזרים ונשנים, שמתרוצצות מזה עשרות שנים הן עדיין שמועות; גם כי בהחלט סביר להניח שלכל התבטאות כשלעצמה יימצא כבר מישהו שיכנה אותה "גסות רוח סתם, בוז לקונפורמיות ואותנטיות של מחשבה ודיבור" ויטען כי רק יבבניות שמאוהבות בד"ר לאור שדחה את שיריהן הירודים יכולות לראות בו הטרדה מינית; גם משום שהטרור וההתכווצות של הבטן אינם קריטריונים ועילה למאסר; אבל יותר מהכל משום שכל עורך דין מתחיל יוכל לפרק כל עדות שכזאת.

      באיזה שיעור בדיוק היית כשד"ר לאור אמר לך את מה שאת טוענת שאמר? איפה בדיוק היה הכיסא שישבת עליו? מי ישב מאחורייך? ומה בדיוק הוא אמר, ומי עוד שמע? ואתה, שישבת לידה, מה אתה זוכר – בדיוק-בדיוק את המילים האלה או אולי מילים אחרות? מה גם שעוד יותר קשה "להוכיח" או לעמוד בחקירה כשמדובר לא במה שבתכנית "המקור" התרכזו בו – עדויות על פגיעות אינדיבידואליות – אלא בהתנהגות שנופלת תחת קטגוריית ההטרדה המינית (או "סתם" הגסות המינית) הקולקטיבית בכיתה או במשרד, כזו שאינה מופנית בהכרח לאשה זו או אחרת או שמופנית לנשים שונות ולכן אינה בגדר רדיפה אישית.

      כפמיניסטית מוצהרת וכשותפה מלאה להרבה מהדברים שכתבה יהב, גם אני מסכימה שחיסול חיים של חף מפשע על סמך שמועות לא רק שהוא פשע אלא הוא גם מזיק למאבק נגד הטרדות מיניות. לכן, אגב, בחרתי להגיב ברוח זו ולהתעלם מאימייל אנונימי של קבוצת תלמידים ולתמידות שהתלוננו על גסות רוח מינית אלימה בשיעורים של ד"ר לאור ושהופנה אליי מתוקף תפקיד שמילאתי באותו זמן. גם בחרתי להגיב באותה צורה לדרישה לקיים בירור נוכח גראפיטי (אנונימי, כמובן) שרוסס על קיר באוניברסיטה (או אולי "באזור האוניברסיטה" – הנה אני נכשלת בחקירת-הנגד של אותו עורך דין) ושהאשים את ד"ר לאור בהטרדות מיניות.

      לכן, הדרך היחידה להתמודד עם התלונות האינסופיות (לא, אני לא יכולה "להוכיח" שהיו כאלה – או שתאמינו לי או שלא, בכל מקרה אני לא אצליח לשחזר מתי ואיפה בדיוק שמעתי תלונה כזו, בין אם ישירות ממי שהיתה באירוע ובין אם באופן מתווך, שנופל גם הוא בקטגוריית השמועה) היתה לשחרר מנוכחות בכיתה, לשחרר מסיום מטלה.

      אני באופן אישי, למשל, קבעתי במשך שנים את ימי ההוראה שלי כך שלא יתנגשו עם אלו של ד"ר לאור כדי להימנע מכל אפשרות של מפגש מסדרון איתו. כך, הכפפתי את חיי לטרור של מי שהצטייר בעיניי במהלך היכרות של ארבעים שנה כאדם גס רוח ואלים, שמכריז על אלימותו ברבים דרך איומים, השמצות פומביות והכרזות על נקמנות. (אני מקווה שהמילים "מי שהצטייר בעיניי" ימנע תביעת הוצאת דיבה, ואם לא – אז לא). וזאת בלי שום קשר לכך שגם אני שותפה מלאה להערצה לעמדותיו וליכולותיו הפוליטיות, לניתוחים הפילוסופיים שלו, לידע האדיר שלו ולתובנותיו המקוריות שאני קוראת בשקיקה.

      לינץ' מדומה

      לכן, בעיקר משום שאני לא מאמינה שתהיה כאן הוכחה משפטית (אגב, מאימתי המשפט הוא חזות הכל, שרק פסיקתו תכתיב את השיפוט שלנו ואת התנהגותנו האישית?), אני שמחה שמה שאני יודעת בעליל (אך, כאמור, לא אוכל להוכיח ואף לא לעמוד בפני "חקירה נגדית" של עורך דין מתחיל) קיבל סוף סוף פומבי: מדובר בסדרה ארוכה של התנהגויות שלוחות רסן, שיותר משהן "פרובוקציות מעוררות מחשבה" או "ביטוי לנון-קונפורמיות" הן ביטול מוחלט של מי שנתונים ונתונות להן ולעיתים אף הכחדה של אנושיותם ואנושיותן.

      ד"ר לאור לא עובר "לינץ'" – מדובר בדיוק בכתבה טלוויזיונית אחת ובמעט מאוד אזכורים וכתבות בעיתונים, שרוב קוראיהם וקוראיהן, כמו גם רוב הצופים בטלוויזיה, כבר שכחו. ד"ר לאור לא עובר לינץ' משום שמה שקורה בבלוגוספירה הוא אלים וגס ונשכני בכל נושא, בכל מקום, בכל הקשר – הרי כך חוזרים ואומרים על טוקבקים, על השחרור לאלימות שנותנת האנונימיות האינטרנטית, על החופש של סטודנטיות וסטודנטים לכתוב ככל העולה על רוחם בסקרי הוראה אנונימיים. הוא לא עובר לינץ' אלא הוא מעומת – עד כמה שאני יודעת, לראשונה באופן פומבי – עם האופן בו ההתנהגות שלו מחסלת אנשים (בלשון רבים; לא אחת, שטוענת לאונס, או אחת, שטוענת לרדיפה, אלא עשרות, שלא לומר מאות, שרצו בהתלהבות לשמוע אותו, ללמוד אצלו, לעבוד אתו ולפרסם אצלו) או מכתיבה להם באיומי טרור לשנות אורחות חיים.

      ד"ר לאור לא עובר לינץ', ומשום שיש סבירות שלעולם לא יועמד לדין ולא תוכח אשמתו כמטריד מינית באמצעות גסות רוח מילולית אלימה, הרי שלא תיפגע יכולתו להמשיך לפעול בכל הערוצים בהם פעל עד כה. והוא יוכל בהחלט להפעיל את גסות הרוח הנון-קונפורמיסטית שלו ואת הנקמנות שלו כלפי כל מי שהעזו עכשיו סוף סוף להגיב באופן מעשי למה שכל כך הרבה יודעים כבר כל כך הרבה שנים אך לא היו יכולים לעשות דבר בערוץ המשפטי או בכל ערוץ אחר.

      שכן כוחה של הפומביות, שהיא החידוש היחיד שנתרם עכשיו בעניין ד"ר לאור, טמון באשרור שהיא נותנת למה שאני יודעת ביני לבין עצמי כמשהו שאינו פגם פרטי שלי או פרי דמיוני אלא כמשהו שחווים עוד רבים ורבות אחרים ואחרות . ואף יותר מזה – כוחה של החשיפה הפומבית של התנהגות שמבטלת בני אדם הוא בכך שהיא תובעת מהמודעים לה להתעמת עם עצמם ולקבל הכרעה בכל הנוגע ליחסם והתנהגותם כלפי מי שנוהג כך.

      * ד"ר אורלי לובין היא ראש המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע''ש פורטר באוניברסיטת תל אביב