כבד הדחה

אם להתייחס לרגע אחד לעולמו של "האח הגדול" כפי שהעונה הזו ניסחה אותו, נעשה ניסיון כאילו הומניסטי אבל בעצם ציני לחלוטין לתת ייצוג לחריגי החברה הישראלית. אחד תסמונת טורט – יש. אחד טרנסקסואלית – יש. אחד חירש – יש. אחד מעין קובבה – היה גם היה, ואיזה כיף היה.

מישהו במושכים האינטליגנטים בחוטים כנראה זרק באיזו ישיבת מערכת "מה שבטוח יהיה שמח, ואם מישהו יקרא לנו ציניים, תמיד נוכל לומר שאנחנו לא מבדילים דם מדם, חירש משומע, סתיו מאלין". אם אתם קונים את זה – אשריכם על רחוב הסומסום שבו אתם חיים, תנו לנו את הכתובת ונבוא לבקר. אנחנו מאמינים פחות בשוויון ההזדמנויות הקלוקל של "האח הגדול" ויותר בפיפל מיטר.

למרות שסתיו היתה מתוקה, ובנצי הרבה פחות טורטי מאביב, התמעטו והלכו אחד אחד מייצגי הפריק שואו של ארז טל ואסי עזר והאחרון שנותר לרפואה בקן הקוקיה של "האח הגדול" היה ארז דה דרזנר. דה דרזנר הוא צעיר נאה ונרקיסי, שעשה כל שביכולתו כדי להתגבר באופן מעורר הערצה על נקודת פתיחה בעייתית. הוא טיפח את גופו היפה, בחר קעקוע הורס לאפידרמיס, למד לקרוא שפתיים כמו שד וסיגל לעצמו דיקציה מרשימה בהרבה מאיילה השומעת.

כל אלו היו יכולים להטיס אותו עד הגמר, ולו רק כמחוות הצדעה למי שהחיים זרקו לימון בפניו והוא השכיל לייצר ממנו פאנטה אקזוטיק. אלא שלבסוף אשפי האגודלים העדיפו אפילו את סער המיליטנטי על פניו והוכיחו שבסופו של יום, אם אף אחד לא זוכה להנחות, גם ארז לא. שכן, במהלך העונה הסתבר שמר דה דרזנר הצעיר הוא יצור הפכפך, קפריזי ובעל נטיות סוציופטיות קשות. או אם להיות ממש בוטים – לא צריך לשמוע כדי לשטוף כלים.

דה דרזנר טען מהיום הראשון שהוא לא רוצה שום הנחות, שהוא ממש כמו כולם. אלא שהאמירה מלאת הפרובאדו הזו נסדקה בהתפרצות אמוציונאלית שמוססה את הדיירים בדמעות והביאה את כל אחד מהם לערוך חשבון נפש עם עצמו.

הווידוי המרגש אמנם לא הצדיק את שלל ההתנהגויות המשונות, החבלניות והמתריסות של דה דרזנר, אבל מילא – אם מכאן ואילך היה נעשה ניסיון כן ואמין להסרת מסכות ולקיחת חלק במאמץ המשותף שנדרש כדי לתחזק נפשית וטכנית את הבית המעוות של "האח הגדול", ארז שלנו עוד היה מגיע אל הגמר. והעובדה שהוא לא, מוכיחה שמילים יכולות לקנות לך זמן אבל לא את הנצח, ובסופו של דבר דה דרזנר חילק המחאות ללא כיסוי.

באקלים הקיים כרגע בבית ה"האח הגדול" פותנה היתה חסינת הדחה בלאו הכי בשלב זה, ואלירז ואלין לוקחים בהליכה את הדרך אל הגמר. העובדה שארז הלך הביתה לפני גואל ולפני סער, שראשם כבר היה מונח על הגרדום, מראה שסוף סוף הוא הצליח במה שביקש: המצביעים האדוקים מתייחסים אליו כאל כל אחד מדיירי הבית.

החירשות שלו אמנם מגבילה אותו בצורות רבות שאנו לא מודעים אליהן בכלל – הוא לא נהנה מהשירים הצ'יזיים במסיבות "האח הגדול", הוא קיבל מידע מאוחר מכל שאר הדיירים, הוא פיספס רכילויות, תככים ושאר פנינים מתוך ההתנהגויות של בני האנוש – אבל היא לא זו שהפכה אותו לאדם בעל אינטואיציות איומות. וכל אדם שיוצא מבית "האח הגדול" ומצביע בהתלהבות לסער שיינפיין כמועמד לזכות במיליון הוא אדם בעל אינטואיציות איומות.

בסופו של עניין ארז דה דרזנר הודח כי הוא קיטש במסווה של רגישות, כי הוא תוקפני וכי הוא אגוצנטרי. מי שהעיד על עצמו חדשות לבקרים כי הוא אדם רגיש למרות שרמס את רגשותיהם של כמה מדיירי הבית וחיבר מאסות משמימות על דמעות העץ שבוכה כשחותכים אותו, למרות שהתבקש שלא להשחית את הצמחייה, התגלה כאחד המשתתפים הפחות נעימים בבית "האח הגדול".

ההיסוס הראשוני של הצופים, אם להדיח את האדם שקידם עצמו אל מעבר למגבלה שלו, הסתיים והתגבש סוף סוף להחלטה. ואפשר בסבירות די גבוהה לנחש שאלמלא היה ארז דה דרזנר כבד שמיעה, הוא היה אחד הדיירים הראשונים לעזוב. האם ההדחה הזו היא הקבלה החברתית שלה דה דרזנר קיווה? כנראה שלא, אך עדיין אפשר לומר בביטחון: ארז דה דרזנר לא הודח כיוון שהוא חירש אלא סתם כי הוא משתתף בלתי נסבל. ולאור זאת, אין לנו אלא לומר לו: ברוך הבא לעולם של שוויון ההזדמנויות.