פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בעל החלומות

      אמרו לו שבמדינה כמו ישראל אין מקום לצחוקים, אבל תומר יוסף תמיד התעקש לחייך. ראיון אופטימי לכבוד פורים עם מחזיק תיק הרמת האווירה בתרבות המקומית

      כמה דקות לפני תחילת הראיון עמו, פוגש תומר יוסף תינוק באולפני "קיצ'ה" בתל אביב. באופן מיידי, כמעט אינסטינקטיבי, הוא מתחיל לעשות פרצופים, להרים ידיים, להניף את התינוק ובעיקר לחייך לעברו. לא משנה שבסופו של דבר התינוק פרץ בבכי (מתברר שהטבע עשה את שלו והגיע הזמן להחליף חיתול), האינסטינקט האנושי של יוסף הוא להתקרב ליצור החי ולגרום לו לחייך. אותו אינסטינקט קיים גם אצל יוסף הבדרן ("פלטפוס"), המוזיקאי והפרפורמר (שני אלבומי סולו, בלקן ביט בוקס, הרכב הטרמפולינה עם בנו הנדלר) – התיק שלו בחיים האלו, כך נראה, הוא הרמת האווירה. על רקע העגמומיות שקיימת במוזיקה הישראלית מכיוון המרכז ומערבה, הבדידות של יוסף זוהרת במיוחד.

      אבל מובן שיוסף בכלל לא ידע שהוא כזה. הוא נולד לפני 34 שנים בכפר סבא, ואביו נתן לו בילדותו את מה שהפך לאחד המשפטים היפים ביותר בשיריו, כשאמר לו לשמור "לירה לבנה ליום שחור". כלומר, השמחה של יוסף לא נבעה מעושר כלכלי, אבל הוא בהחלט הביא אותה מהבית. "אני עושה מוזיקה שמחה מתוקף היותי בן אדם אופטימי ובן אדם טוב שרוצה לעשות טוב", הוא מספר. "הכוונה לעשות משהו שמח טבועה בי מאז ומתמיד – מגיל אפס אני חייב לנסות להצחיק כל דבר שזז".

      לא אמרו לך "ילד, אתה גר בישראל – יש כאן פיגועים ואלימות, רד מזה"?

      "דווקא בגלל הסיטואציה הזו ובגלל שהחיים ממשיכים, אני חושב שעדיף להביא את הקונטרה. השמחה היא התנגדות, והיא גם המכנה המשותף של כל הסגנונות של הדברים שעשיתי – סטנד אפ, רוק, רגאיי, מוזיקה צוענית. השמחה היא פשוט הכנות שלי, עם הפנים הספציפיות של כל סגנון בנפרד. התמזל מזלי ועד כה הייתי שמח ומאושר, וזה כשהרבה מההתעסקות שלי היא בנעשה כלפי חוץ ופחות במה שעובר עליי באופן אישי".

      בדרך כלל כשמדברים על סיטואציה חיצונית ולא אישית, אתה חייב להתערבב עם הדיכאון של המקום שבו אתה נמצא.

      "לי זה הכי מובן מאליו שאני אופטימי ושמח גם בסיטואציה הזו. זה כנראה בגלל המקום שבו גדלתי"

      פרט, נמק והבא דוגמאות.

      "בית עוטף מאוד ומלא אהבה, עם הורים שמחים, שתמיד היתה בו מוזיקה, תמיד. היה לי כיף כילד ולא סבלתי מילדות קשה או מיוסרת. אף פעם לא הרגשתי שהשמחה שלי היא חיצונית לעולם – גדלתי בתוכה, ולכן טבעי שאהיה כזה גם אם המציאות שאני חי בה הפוכה לגמרי".

      אתה מרגיש לפעמים שאתה זה שצריך לסחוב את השותפים שלך לעשייה לאותם גבהים של שמחה ביצירה?

      "אני קודם כל מתחבר לאנשים שמשדרים על אותו גל שאני משדר, פלוס-מינוס ההסתכלות על החיים, ולכן אנחנו לא באמת צריכים להתעמת. אם מסתכלים על ההופעות, בסיטואציה שכולנו עומדים מול הקהל, אז מן הסתם אני זה שקצת שמח יותר. אלה האנרגיות שלי, ומובן שאני מנסה למשוך את השותפים שלי למקום הזה, למרות שרובם כבר שם".

      אנרגיה על במה היא דבר מובן, כי הופעה היא אקט אנרגטי. איך מעבירים את זה להקלטות, שיכולות להיות תהליך אפור מאוד?

      "הביטוי 'יכולות להיות' הוא הכי חזק כאן כי זה רק 'יכול להיות', זה לא 'חייב להיות'. עבודת האולפן בשבילי היא הנאה צרופה, חוץ משלב המיקסים שמעצבן – ואז אנחנו מתמודדים עם זה. כשאתה בצד האופטימי של החיים, יוצא שברמה המוזיקלית זה מקבל ביטוי גם בהקלטה. אנחנו הרי משתדלים להוציא את המוזיקה כמו מי שאנחנו ולא לנסות להיות משהו אחר, ולכן אין כמעט השתדלות או מאמץ בזה. יותר מכך - שיר כמו 'לא נרדם', מהאלבום השני שלי, או 'La Bush Resistance' של בלקן ביט בוקס, הם שירים רגועים שתמיד יהיה בהם חיוך".

      תומר יוסף (ניר לנדאו, מערכת וואלה!)
      משתדלים להוציא את המוזיקה כמו מי שאנחנו. יוסף והבלקן ביט בוקס בהופעה (צילום: ניר לנדאו)

      החיוך שיוסף מדבר עליו הוא נושא עצוב במיוחד במוזיקה הישראלית, שתמיד ראתה בעווית הפנים הזו מעין עדות לחוסר רצינות ולעיסוק בהבלי העולם הזה במקום ברומו של עולם. בשעה שמוזיקאים גדולים פונים לכבדות הטקסטים של המקורות והשמחה עוברת לחזקתה הבלעדית של המוזיקה הים תיכונית, ההיאחזות של יוסף בחיוך היא כמעט אקט של היאחזות בקרן המזבח. זאת, מבלי שהוא מוותר על אמירות פוליטיות, שכמותן אפשר למצוא בשיר ההתנגדות לבוש או בטקסט המתאר את חיסכון הלירה הלבנה ליום השחור.

      "בעבר היו אמנים שידעו לשלב בין השמחה לאמירה, כמו דני סנדרסון", הוא אומר. "לצערנו, אין פה הרבה כמוהו, כי אנחנו לא חיים במדינה שראוי שתהיה מכוסה באופטימיות. קורה פה הרבה חרא ומן הסתם זה גורר גם תרבות ואמנות כזו".

      אתה לא חושב שיש מקום ליותר?

      "ברור שאני חושב, אבל זה יפה מאד שאני חושב. אני גם עושה את מה שאני יכול לעשות".

      אתה חושב שהקהל רעב לזה? אתה חושב שיהיה לזה קהל פה?

      "אתה חושב שאמנים לא עושים את זה בגלל שהם מפחדים שלא יהיה להם קהל? אני לא מסכים. אני פשוט חושב שכל אחד מוציא מעצמו ומנסה למצות את ההוויה שלו, את האזור המנטלי שהוא חי בו. יוצא שלהרבה אנשים לא כל כך טוב". יוסף מסיים את המשפט בצחוק המתגלגל שלו - צחוק שחוזר על עצמו בכל פעם שהוא נוגע באנדרסטייטמנט.

      כשרק שנכנסת למוזיקה הישראלית, הבנת שאתה קצת לבד בעסק הזה?

      "לא חשבתי על זה. אני לא נוטה לחשוב על איפה אני ביחס לאחרים. בעשייה וביצירה אני מתרכז בשלי".

      כשאתם מופיעים בחו"ל, אתה מרגיש שהקהל שם חווה את זה אחרת מהקהל הישראלי?

      "אותו הדבר בדיוק. למה? כי כשזה קורה, אז זה קורה באותו רגע והרגע הוא מנותק מלאום ודת או ממה שהיה לפני וממה שהיה אחרי – זה קורה ברגע. אני משתדל, בעצם לא משתדל – אני נמצא ברגע. זה חשוב וחזק אצלי".

      זה לא משהו שאפשר להגיד על המוזיקה הישראלית, לפי איך שהיא נשמעת ומופקת. נראה שלחיים בהווה יש השפעה על גישת השמחה והגישה הזו שולית כאן, במקרה הטוב

      "הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמצוקה החברתית הם נושאים שאם תרצה להיות מדוכא מהם, זה יקרה לך ובקלות" – כאן יוסף שוב צוחק – "כי יש שם את כל המרכיבים כדי לעשות אותך מדוכא. אני לא חושב שזו הדרך, כי אני אומר – זה היה עד עכשיו ומעכשיו אני בשאיפה לשינוי. אני רוצה להיכנס למצב או נושא, גם אם הוא כבד, ומשם לשנות. יש לי איזושהי שאיפה לנסות ולעשות איזשהו שינוי עם המוזיקה".

      תומר יוסף מלהקת הטרמפולינה בחזרה (דייב שחר)
      "שירים רגועים שתמיד יהיה בהם חיוך". יוסף עם הטרמפולינה (צילום: יח"צ)

      בגלל ההצלחה של הבלקן ביט בוקס, מקומו של יוסף בתרבות הישראלית נראה כמו נושא מוזיקלי בלבד, אולם החיוך של יוסף התפרש הרבה מעבר לה. בצד הופעותיו ב"פלטפוס" ולאחר מכן ב"כוכבי השכונה" (שם גילם את המתופף הפרוע של התוכנית, עובדיה, זה עם הציפורן החודרנית), יוסף גם נגע בקולנוע עם תפקיד ב"ביקור התזמורת" ואפילו במחול, כשהבלקן ביט בוקס הופיעו במשותף עם הכוריאוגרף ברק מרשל. עם זאת, כשזה מגיע לשמחה, התרבות הישראלית אינה משהו שיוסף שואב ממנו השראה באופן מיידי.

      מה בתרבות הישראלית משמח אותך?

      "אוכל טוב".

      הרגת אותי. ברצינות?

      "בטח. אוכל טוב ממלא אותך באנרגיות, זה עושה לך כיף".

      אגב מזון, תמיד נראה שאתם לא צריכים אלכוהול בשביל להופיע.

      "ברור שלא. אני לא שותה אלכוהול ולא מעשן סמים. השיכרון שלי הוא חילופי האנרגיות עם הקהל, להיות איתם באותו רגע שדיברנו עליו קודם".

      יש משהו במוזיקה או בקולנוע הישראלים שעושה לך שמח? אנחנו ניסינו לחשוב על סרט מצחיק וגילינו שהכל זה...

      "סעמק עם הצבא הזה".

      בדיוק.

      "למה? היה את 'מבצע סבתא'".

      נו בדיוק, ולאחר מכן אותו במאי, דרור שאול, עשה את "אדמה משוגעת" על התפוררות הקיבוץ.

      "שמע, יש הרבה דברים שמשמחים אותי, רובם מפעם. גם היום יש דברים טובים ומשמחים" - יוסף לוקח פאוזה ארוכה ומהרהר – "למשל 'מקום לדאגה' ו'ארץ נהדרת', שלפעמים מצחיקה אותי בטירוף".

      ובמוזיקה?

      "האמת, אני שומע עכשיו את 'הכבש ה-16' בגלל הבן שלי, וזה משמח".

      כי זה נאיבי?

      "זה נורא נאיבי. טוב, לא נורא נאיבי, זה יהונתן גפן. זה שירים מהילדות וזה עושה לי שמח".

      ומשהו מעכשיו?

      "לצערי אני לא שומע מספיק מוזיקה ישראלית, בת זמננו מה שנקרא".

      יכול להיות שזה בגלל שחלק ממנה באמת לא מתאים למצב הרוח שלך כבן אדם?

      "זה נורא ספציפי לשאול על דברים שמחים ממש מעכשיו. אם היית שואל על המוזיקה שאני אוהב היו לי הרבה תשובות בשבילך. חכה, אני אחשוב על שם, אני אמצא משהו".

      הופעה טובה שראית בישראל בזמן האחרון? משהו שגרם לך להרים ידיים באוויר?

      "אני ממש לא כזה. כשאני בקהל אני לא במצב הזה, לא יודע למה".

      כלומר, אם תומר יוסף שעל הבמה רואה את תומר יוסף של הקהל, הוא מוריד לו כאפה.

      "יש מצב, כן. בכלל, בחיים, אני אולי כן היפר-אקטיבי אבל בקטע של אירועים משפחתיים או מקומות עם הרבה אנשים – אני הולך הצידה, אני לא כזה".

      אולי כי אתה לא רוצה להיות כל הזמן מי שאתה על הבמה. אתה רוצה חופש.

      "כן, אני לא אוהב להתחפש. זה לא עניין עקרוני, פעם עבדתי בזה, אתה יודע, בסטנד-אפ".

      אולי זו הסיבה שהפסקת עם זה.

      "יכול להיות, יכול להיות שזו הסיבה שבהופעות אני עומד בקהל מאחורה בשקט – כשזה מה שאתה עושה בחיים, אז כשאתה לא שם אתה בחופש".

      תומר יוסף (מערכת וואלה! NEWS , ענבל מרמרי)
      אם תומר יוסף שעל הבמה רואה את תומר יוסף של הקהל, הוא בטח מוריד לו כאפה (צילום: ענבל מרמרי)

      "חשבתי שתלכו על אחד מהגל הים-תיכוני", אמר יוסף בתחילת השיחה, בתהייה למה דווקא הוא נבחר לראיון הזה. גם הוא מבין שהשמחה בעם ישראל נמצאת תחת סוג של מונופול שהפעילות שלו כמוזיקאי חופפת אליו רק במידה חלקית. גם הוא משתדל להבין היכן הוא נמצא, אבל לדעת גם היכן הוא לא:

      "אני הרבה יותר מתחבר למוזיקה המזרחית של פעם", הוא אומר. "גדלתי על מוזיקה מזרחית בבית, אבל אני פחות אוהב את הפופ ויותר את זהר ארגוב. אפילו עדיף מבחינתי שיתעסקו עם תפילות, לא משהו שאני מתחבר אליו, מאשר עם הפופ המזרחי".

      אבל אתה קרוב יותר לפופ.

      "ברמת הקצב זה נכון, אבל לא ברמת הטקסטים שהם חשובים לי מאוד. אני לא מצליח להתחבר לטקסטים של הפופ המזרחי כיום. אני כן מצליח להבין למה ישראלים אוהבים את זה – לא צריך להתאמץ, זה קל וקליט, לא צריך להבין שום דבר, אפשר לחזור לזה בקלות. אין שם שום מאמץ".

      אתה חושב שלבלקן ביט בוקס יש יכולת לשנות משהו, בזכות המוזיקה?

      "בטח. נסה לשטוף את הבית עם האלבום, וגם אז תגלה שאתה שמח יותר. המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת למוזיקה שלנו היא שמישהו ייגש ברחוב ויגיד 'גרמת לי להיות שמח'. זו בעצם כמעט המחמאה הכי טובה. ההישג הגדול ביותר הוא מעבר למחמאה – כשבן אדם ישנה את הגישה".

      יוסף יופיע עם הבלקן ביט בוקס ב-2 במרץ במועדון הפורום בבאר שבע ולמחרת במועדון הסיטי הול בחיפה